רותם דרוב היטיב לתאר את הכאוס של עולם האוכל הישראלי כשכתב על פיצה 180 לפני פחות מחצי שנה. "כולם מנסים ללהטט, כולם מנסים לשמור על השפיות", תיאר, "אבל תקופה ארורה/משוגעת/ייחודית כזאת לא חוויתי".
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
הוא שיחזר שם את המסלול של בית הקפה והמסעדה שהתחיל לשחק עם בצק בגלל המלחמה וגיוס המילואים של עובדיו, התמקד במשלוחים ואז החליט לקבל את הקיץ עם תפריט מעודד ישיבה מול הים - מספיק ריגושים בשביל חיים שלמים של שלושה מקומות לפחות מעבר לאותו ים בדיוק.
אבל ישראל היא גם לא החיים האלה, אלא החיים שלנו, ולכן מהפיכה. מהפיכה נוספת.
החיים שלנו. פיצה 180
שילוב נסיבות ועניינים הובילו את מעיין שמחה לארוז את עצמו ואת הפיצה, לנער חולות מכפות הרגליים ולהיכנס מזרחה, לתוך תל אביב. החוזה תם, והוא רצה לטעום קצת את העיר האמיתית, כהגדרתו, על קהליה ומשוטטיה.
כך, באופן שאין לתאר אלא כהגשמה מוחלטת של הרצון הזה, הוא השתלט על חלל קטן בפינת הרחובות המלכותית קינג ג'ורג' ושלמה המלך, שיפץ בקטנה ועיצב בקטנה, והתמקם. מטר וחצי מדינזגוף סנטר, חצי מטר מהקוסם, אין יותר תל אביב מזה, כנראה. הגיע זמן ההוכחות.
התפריט כאן קטן וממזרי, ולא מזכיר כמעט כלל מוסכמות פיציולויות. יש בו שש ראשונות, ארבע פיצות מובנות בלבד (89 שקלים), אופציה לסלייסים מהוויטרינה וכמובן גם את האפשרות ליצור לעצמך מגש (69 שקלים בתור התחלה, ומשם תוספות ב-10-16 שקלים, ותתפרע).
הוא מתחיל עם סלט עגבניות טוב (44 שקלים) שמערבב לתוכו גם זיתי קלמטה, גבינה מלוחה ופניני בלסמי מתפצחות ומשעשעות, וחותך מיד לאחר מכן הצידה, הרחק מהקלישאה. צמד ברוסקטות - עם טונה מעושנת או עם גבינת בושה וריבת בצל - מצליחות ללכוד את תשומת הלב עם מהלומה נחוצה של טעמים חזקים, סלט תמנון וחסה עם פרוסות קיווי דקות (56 שקלים) מבהיר מה הכיוון, ועוד קטנה של שרימפס בחמאת טימין (28 שקלים ל-4 יחידות) עושה את הכיף הזה של להגיע למקום מסוים ולקבל חוויה ממקום אחר לגמרי.
הפיצה עצמה היא קודם כל, ולפני הכול, עניין של בצק. כאן, הוא בינוני בעוביו, שחום יחסית בשוליו אבל עדיין יוצר את הזליגה הסקסית הזאת כשהסלייס מורם והעיניים לוטשות קדימה. מעיין ראה מול עיניו משהו "כפרי", ולא ידע להצביע על השראה ספציפית לשאיפה הזאת, אבל הרבה ניסיונות והרבה ערבובים הובילו אותו לכאן, ואותנו אליו. הכפריות פה, גם אם היא באמצע האפור של דיזנגוף.
שני מגשים יוצאים מהתנור - פיצה "גיא" עם פפרוני וארטישוק, ופיצה "נתן" עם בשר סרטנים, חלפיניו מוחמץ וגבינת בושה - ושניים (אספרגוס ושאלוט, פטריות וקרם פרש) חיכו לביקור הבא. החיים הם סיפור של הכרעות, צאו להצביע.
הראשונה מחברת נפלא בין המליחות הבשרית והחמצמצות הירוקה, ובין הפריכות והרכות. השנייה מקסימה בעדינותה, ומתבלת לך את החוויה בפיסות קטנות של סרטן. זהו אינו לובסטר-רול מפגיז חושים, אלא רעיון, ורעיון טוב, שנועד לבדוק אם יש לבשר הזה סיכוי מול ובתוך ועל הקלאסיקה האיטלקית. התשובה היא שכן, וזאת כנראה גם תמיד תהיה התשובה כשסרטנים יהיו בטופס של המבחן.
כמו כל ספוט נכון של אוכל, הסיפור פה הוא בעיקר האוכל, אבל לא רק האוכל עצמו. המעטפת של פיצה 180 מגבירה ומחדדת כישרון.
הקוקטיילים כאן, למשל, הם מהסוג המושקע שניתן למצוא בדרך כלל בברים רציניים בלבד, ובוודאי לא בפיצריות שעניינן אפרול שפריץ ותו לא. התפריט שלהם מתעדכן בימים אלה, אבל סביר שלהיטים מוצדקים כמו "Surf's Up" (רום מנטה, סירופ מרווה-וניל, ליים, מבעבע) או "מרגריטה מרקט" (טקילה, עגבניות מיובשות, אפרסק, ליקר פלפל ותפוז, חלפניו וליים) יישארו הלאה. אם תתפסו את מעיין ברגע הנכון ובעומס הסביל, פשוט תנו לו לערבב. זה עובד.
גם הרטבים והדיפים, שאיכשהו הצליחו להפוך למאסט בצמידות לפיצות שלנו, מצליחים במלאכתם - מעניינים, מפתיעים, מזגגים את הבצק וגולשים באופן כמעט פלילי גם לאצבעות. דבש וצ'ילי, מי היה חושב.
פיצה 180 היא לא פיצריה ולא בר אוכל, לא מזללה ולא דוכן סטריט-פוד, אבל היא כן כנראה מקום שהוא קצת מכל אחד מאלה - פלואידי מאוד באופי, ושלם שכבר עכשיו, על ההתחלה, מצליח להיות גדול מסכום חלקיו.
הבר פה קטן, ומכיל לא יותר מ-5-6 כיסאות, ושני ספסלי עץ על הרחוב יכולים לשמש כתגבור במידת הצורך. זוג שחלף פה בזמן שהתנפלתי, למשל, נדלק על סלייס מהוויטרינה, חימם ועצר לפיקניק ספונטני ברחוב.
בצק חם ודברים עליו, משהו לשתות ומישהו לחייך איתו כשטעים, בלי תפאורה מעוצבת בכבדות, וללא גלימות שעניינן בעיקר פאסון, זה בדיוק מה שכולנו צריכים מדי פעם, בתחילת היום או בסופו, ובתוך הכאוס.
פיצה 180, המלך ג'ורג' 85, תל אביב