לא מעט אנשים עוברים בתוך "מרחביה 7" בשלושת רבעי השעה שאני מבלה בה, אבל אף אחד מהם לא מעניין אותי כמו שני החברים הוותיקים שהתיישבו ממש כעת, דקות בודדות לפני שאני יוצא החוצה, לפתוח שולחן.
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
השעה כבר לא רואה צהריים, ומתקרבת בשמחת מחוגים למחוזות שבהן זה פחות לאנץ' ויותר פרלמנט, אבל לא נראה שאכפת להם. אתה לא מתבגר במדינה הזאת עם קשיחות דעתנית לזמני ארוחות הרי.
הם שזופים עד כדי החרמה טוטאלית של קרם הגנה מהלקסיקון, ולבושים באופן שממגנט את העיניים - שארוול אחד לפחות, עם שליש מניפת טמבור שהספקתי לספור עליו, כובע שמכליא בין בארט לסומבררו ומניפה גם. אני די בטוח שהייתה שם מניפה - גם אם אתה נורא משתדל להסתכל למקומות אחרים. ופה, במקום הזה, להתיק עיניים מהצלחת ומהאוכל זאת חתיכת משימה.
בסופו של דבר, ובאופן הטבעי ביותר שיש, הם פוגשים את המבט שלי, ומחייכים בתגובה. שואלים מה קורה ואיך היה ומרימים שוט של ערק. "טעים", הם מבשרים לבסוף כשאני שואל בחזרה, "נורא טעים פה".
קודם כל טעים. מרחביה 7
בית האוכל של רתם לוי (אוזריה, ביצ'יקלטה) התמקם לפני שבועות ספורים במתחם שוק לוינסקי שבדרום תל אביב - רחוב מרחביה מספר 7, אם הכתובת לא הייתה ברורה עד עתה - ונטמע במרחב כאילו הוא היה שם תמיד.
השוק, והרחובות שעוטפים אותו בשתי וערב מסודר רק לכאורה, היה תמיד הגו-טו העירוני לאכול קצת אחרת, ממוקד ובלתי מתחנף, אבל בשנים האחרונות הוא נכבש כמעט כליל. פה ושם עדיין ניכרים סימנים של עצמאות, והאזור בהחלט מספק אופציות מצוינות של מסעדות "כמו פעם", אבל צריך להיות תמים מאוד כדי לא לחזות פה בתהליך הזוחל, ותמים עוד יותר אפילו כדי לא לחשוש מהבאות.
אם היזמים והרשתות והמשכפלים והשיבוטים הצליחו להפיל את שוק הכרמל, מה לעזאזל הם מתכננים על לוינסקי? אם זה תלוי בלוי, ואם זה תלוי באחיותיה המסייעות, ובטח אם זה תלוי באם המשפחה בכבודה ובעצמה שעוזרת גם כן, אף אחת מנבואות הזעם האלה לא תקרה.
כניסה למסעדה מהרחוב ושני צעדים פנימה, לא יותר, מבהירה היטב שהגעת. קצת הביתה, וקצת אחורה בזמן, וקצת לשכונה ובעיקר הגעת לפעם. שב, תרגיש בנוח, תאכל משהו.
התפריט מדבר באותה טמפרטורה - ביתי מאוד, עם יד מובחנת ושאיפה להסיט אותך לאכול משהו קצת יותר בריא מהרגיל, ומספיק מלכודות בשביל שהשאיפה הזאת לא תתרחש בארוחה הזאת. אולי אחר כך, לך תדע, החיים קצרים. הוא עושה שניצל ופיש אנד צ'יפס (לילדים, אבל גם למבוגרים), כן, ודוחף קציצות ואת אותו שניצל לחלה עם אריס וטחינה וסחוג, נכון, אבל במהות שלו הוא צלחות וקערות עמוקות, כף שלא מפסיקה לזוז את התנועה המונוטונית של אוכל-פה ותחושה חריגה לטובה של מישהי שמסתכלת, משגיחה.
זה נפתח עם שלושה סלטים - עגבניות עם שום וזעתר (48 שקלים), "המלכה גמביט" שאוספת ירקות עם אבוקדו, תפוח ירוק ושקדים קלויים (58 שקלים) וגם קערת ירוקים וקינואה שחורה (56 שקלים, 13 שקלים נוספים למנה עם עוף).
שתי מנות שפצלה ממשיכות את הדרך, מחברות עדות ונקודות מוצא לעירבובים טעימים כחול-לבן, ומעכשיו - עם פטריות ותרד, צ'ילי ירוק ושום, למשל (65 שקלים), או עם פרגיות וברוקולי (74 שקלים), שתיהן על גבעה של בצקניות נגיסות, על בסיס קמח כוסמין אורגני מלא, יתהפכו בקברם המתכונאים ההונגרים ועגלות החמאה שלהם.
העיקריות מוכיחות את הנקודה, אם היית זקוק להוכחה כזאת עד עכשיו. טעים פה, ושונה פה, וכיף פה, ונעים פה. כגודל הציפיות מלוינסקי, כך גודל ההנאה.
יש חריימה עם דג קוד (72 שקלים, עם תוספת וסלט, כמו כל המנות בקטגוריה הזאת) ברוטב עגבניות חריף כמובן, "טבחה לימה" מקפיץ עם שעועית רכה, תרד, מנגולד וטופו צרוב (65 שקלים), קציצות מצוינות עם בשר ופרסה (76 שקלים, רצוי על פירה מצוין שאיכשהו לא משתמש בחמאה) שטוגנו עד הנקודה המדויקת שהיא כידוע אני חייב כבר ולא אכפת לי מהכוויה בלשון, וגם שוויה (72 שקלים), תבשיל תימני חמצמץ שבמרכזו נתחים עמוקי צבע ועמוקי טעם של בשר בקר, עם חוויאג' גם. כאילו, ברור.
משפחת לוי עושה במרחביה 7 משהו מאוד אמיץ - נטול מחיאות כפיים מאולצות ומנוטרל מטרנדיות מעיקה, שקט וכמעט מוסווה מתנועת הקהל הדרמטית של מקטעי המדרחוב הסמוכים. מקום של צהריים שמפנה זמן לחיים של לפני ואחרי הבישולים, ובעיקר אישי מאוד וחשוף.
זה קופץ עליך מהאוכל הגדול, אבל גם מהדברים הקטנים - קפה שחור ליד ג'ינג'ר ביר וחליטת היביסקוס, עוגת שמן זית עם שזיף וסנגריה לבנה עם ענבים קפואים - ונעטף בצבעים ובסאונד שמצליח לערבב מוזיקה וקולות שמחים של אנשים צוחקים מבדיחה ושמן צוחק מטיגון. אתם יודעים, כמו שדמיינתם את הארוחה שלכם, וכמו בבית.
מרחביה 7, תל אביב