בעיר שהפכה לפני שנים, מרצון ובהסכמה, לנערת הפוסטר של הבועה, ובמדינה שהפכה עם השנים את האסקפיזם לאומנות, אתה לא מצפה כבר להפתעות. הגגות של תל אביב חיברו הרי שירי מלחמה בתקופה שבה כיפת הברזל של כולנו הייתה שתיית מים. גם המדרכות שלה המריאו לאט, ואז המריאו מהר, עוד לפני שהצינורות של העירייה הספיקו לשטוף את הדם.
הניתוק קיים, הניתוק הכרחי, הניתוק מנתק. שנה שלמה ויותר ממנה, כמעט 400 ימים שכל אחד מהם הוא "היום זה לא היום לצאת החוצה", ועדיין. אתה מתחיל את הנסיעה בתחושה מעורערת, מחפש בהיסוס שותפים להרפתקה, ומקבל אותם רק כשהגלגלים חוצים את הנהר, נכנסים לשטח המוניציפלי שרובו ככולו חיים שנמשכים. הלם בכל מקום אחר בעולם. בתל אביב זה פשוט יום שני.
שותפים להרפתקה. אויסטר קלאב
ובכל זאת, בתוך כל זה, מבעבעות יותר מכולן הבועות של האויסטר קלאב. החלל הקטן נולד לפני חודשים ספורים כנקסט-דור של נואמה, ומתחבר אליו מבחוץ ומבפנים, מנצל את יכולות הנדל"ן המקסימות של העיר. תחשבו דירות מחוברות מפעם (ומעכשיו, למה זה עוד איתנו הדבר הזה), רק עם סקס-אפיל ורשות לעבור מאחת לשנייה בלי שאף שותף יגלגל עיניים וישאל שוב מה עם הארנונה.
שנים שהפינה הזאת - אחד העם ונחלת בנימין - איכלסה שני בתי עסק לפחות, ושנים שהעסקים האלה לא הצליחו לאחד מטרות. כעת, תחת אותה קבוצה, זה סוף סוף קורה, אבל עדיין נפרד. במקום מקום אחד גדול, שניים שמשלימים אחד את השני, ממקסמים זוויות ומנצלים מפלסים. אפשר להעביר ערב שלם בכל אחד מהם מבלי להזדקק לחיבור. אפשר לקפוץ מאחד לשני. אפשר הכול.
האויסטר קלאב הוא חדר הבריחה המושלם. אני מניח שהתכנון המקורי לא כיוון לשם, אלא חשב יותר על כיסאות חוץ ושולחנות מדרכה שזולגים למטה עד לאספלט שהופך להיות לעת ערב מדרחוב אורבני מוצדק מאין כמותו. זה קורה, אבל יש קסם גם בדלת שנסגרת מאחוריך, בחלון ראווה שקוף שמטשטש מעט את העיר, בנר גדול ובכיתוב שמזכיר קצת אירופה, ובישיבה על הבר שמהר מאוד מאפשרת לך להפסיק לבדוק אם זאת הייתה אזעקה או סתם עוד אופנוען מאותגר-אישיות.
בפנים, אסקייפ. "Oyster & Bubbles" מכריז המקום על עצמו מדי 18:00 בערב, ועומד בהכרזה הזאת עם תפריט קטן שזהו עניינו. שמפניה ודברים שהולכים איתה, בתמחור שמקפיד לא לערבב אתכם עם מילים כמו "נגיש" ו"שפוי", אלא להיות הוגן מבחינת תיאום ציפיות, ולעמוד על שלו.
יש כאן כוס (מואט ברוט אימפריאל) ב-89 שקלים, ובקבוקים שמתחילים ב-190 (מיני) ונמזגים עד 2,950 שקלים (דום פריניון רוזה). באמצע, ביניהם, יכול להיות שתצליחו לשכנע את הבר לערבב לכם דרינק שאינו מצריך SMS תוהה מחברת האשראי, אבל הכיוון פה מסוים ומובחן - יקר ולא נועד להתרחש מדי יום, רחוק מההאפי האוור של אחרי העבודה וממיין קהלים, אבל גם יוניק ובטוח בעצמו, לא מרמה באיכויותיו וסקסי אם תתנו לו.
חדר הבריחה המושלם. אויסטר קלאב
האוכל שומר על אותו קו, אם כי מציע מעט יותר אפשרויות משחק ארנקיות.
הוא מתחיל עם בגט וחמאה (27 שקלים) ועובר מהר מאוד ללב העניין - האויסטרים - עם מנעד יוצא דופן גם ביחס לעיר שהתאהבה בצדפות מחדש לאחרונה. יש כאן שלושה-ארבעה סוגים משתנים (למברט, אלגנט, אמילי, למשל, 27-32 שקלים ליחידה) שמחכים על קרח ומוגשים כראוי, נשלקים במהירות ומרטיבים אותך ברסיסי ים.
מלבדם, משחקים פה יפה גם עם דגים נאים (על קרח, עם קולקציית דיפים צבעונית ומצוינת בדרכה, 87 שקלים) ומתחממים עם שיפודי ים (קלמרי, דג או תמנון, 68 שקלים) ומנת שרימפס ברוטב חמאת עגבניות שעשתה דרכה לתפריט, אני מניח, כשהתברר שהקהל רוצה גם משהו "רציני" יותר לאכול.
בצד, כיאה למקום, מחכים בליני תפוחי אדמה עם קוויאר אדום (50 גרם, 117 שקלים) או שחור (30 גרם, 274 שקלים) שמתחזקים אפיל של עושר ויכולת פיתוי ממוקדת. לגימה בועתית, מעל צלחת בועתית, בעיר-בועה. לחיים.
סדר בשיגעון. נואמה
הסוויץ' לנואמה יכול להתרחש בעיקוף חיצוני קל, או בדילוג פנימי קליל אף יותר. שניהם נשענים על דלת נפתחת ועל עשרים צעדים מקסימום, אבל שניהם, איכשהו, מעבירים אותך מימד שלם. מוכר יותר, תל-אביבי יותר בטוח, ועם סביבה שמדברת איתך בשפה מוכרת יותר, אבל עדיין קצת זר, עם מבטא שמתחשק לך לחפור בו, לדבר איתו.
החלל מאתגר בדרכו. גדול הרבה יותר כבסיס לשעשועים ופותח את עצמו רחב לנחלה, אך שומר על אפשרויות מחבוא בתוכו, מבליט בר דומיננטי ומרים לך את הראש למעלה, לקומות נוספות וגלריות שגם בהן קורים דברים. הרחוב הזה קצת השתגע בשנים האחרונות, אף אחד לא אומר אחרת. נואמה מתייצבת בדיוק על הפינה האסטרטגית שלו, לעשות קצת סדר.
התפריט של רוסלן אוסוב אינו מתפרע, אבל בהחלט חופשי מהתחייבויות. הוא לא מוגדר סגנונית ולא מתיש אותך עם מונולוגים, וגם כשנדמה לך שראית כבר את המנה הזאת שם (ושם ושם ושם), משהו על הצלחת עושה לך להרגיש קצת אחרת. נדמה לי שקוראים לזה - אל תתפסו אותי במילה - יד. איזה כיף.
יש כאן פתיחים מנדטוריים - לחם מחמצת עם זיתים וחמאה, טחינה, צלחת חריפים, ברזאולה ופדרון - ושלישיה נאה (טונה אדומה כטרטר או כסשימי וקרפצ'יו בקר) שמצדיעה לקלאסי אבל משתעשעת איתו במקביל.
עם אלה, ועם הבאות אחריהן, מתכתב בר מקצועי-שאפתני, עם כבוד עצמי ופאסון שקצת מוציאים אותך מאיזון, בקטע הטוב הזה של ברים. אתם יודעים, קוקטייל שהכרתם מגיע קצת אחרת, וברמן שהתחלתם להכיר מקבל יד חופשית, ופתאום הערב מתארך, והקצוות המחוספסים של הקיום פה קצת פחות מחספסים אותך. לעכשיו.
האוכל ממשיך עם מחלקת פסטה מצוינת, בת חמש מנות שגם הן קצת ממה שידעת, והרבה ממה שלא ידעת שאפשר. קאצ'ו א פפה (67 שקלים) ופטוצ'יני אלי אוליו (62 שקלים), טורטליני (גבינות וחציל בפנים, מרווה ואספרגוס בחוץ) מהסוג של האנחות ואנילוטי (תפוח אדמה וכרישה, ציר פטריות, תרד וגבינת בושה, 79 שקלים) ופסטה פירות ים גם כן, בביסק סרטנים. נו מה.
משם, מוסיפות האפשרויות לקרוא לך. דברים של ים (מולים מרינייר או פילה לברק, קלמרי על הפלאנצ'ה וסיגר דגים מטוגן) ודברים של יבשה (שקדי עגל על גריל פחם או פילה בקר ברוטב פלפלת) ודברים של שמיים (טירמיסו, קרם מסקרפונה עם פירות יער או קרם שוקולד, 51 שקלים). איך שתרצה לבנות את זה. הכול הולך.
אפשר לדמיין את מערכת הפיתויים שעטפה את הקמת נואמה, ואז את הקמת האויסטר קלאב. רבים היו מאחדים את שני המקומות לכדי יישות אחת חזקה, מוסיפים כיסאות ומתחילים לרוץ. פה בחרו אחרת, ביומרנות, ובחוכמה.
כך, ויתרו אולי על שלם שגדול מסך חלקיו, אבל קיבלו במקומו שני שלמים, ומערכת חלקיקים שכל אחד ואחד בתוכה יודע את מקומו, ויודע מה נדרש ממנו. זאת יכולה להיות שמפניה-איוונט ואויסטר שנפתח הרגע וכבר מדמה חיים אחרים, וזה יכול להיות קוקטייל חצוף ליד צלחת מקרבת שמדמה את החיים שלנו בדיוק. פינה אחת, פינה שנייה, ואפשר להתחיל לבנות כאן משהו.
