לוקח קצת זמן וקצת מטראז' להגיע אליה - פנימה, שמאלה. מסביב לבר. שוב שמאלה, אבל הפעם בצעדי ריקוד רוחביים שמחליקים אותך באלכסון בין שני שולחנות בגבהים שונים. עוד קצת קדימה. חצי הטיה של הגוף, המוכרת יותר כתנועת המסדרונות וההולים של דירות תל אביב. ונכנסת - אבל ידית השירותים הפנימית של קפה בלפור מספרת לך מהר ומיידי כל מה שצריך לדעת.
כמו טבעות של גזע עץ או צב יבשה מצוי, גם היא יכולה לספק הערכת שווי וגילנות לפי סממנים חיצוניים לגמרי. במקרה שלה, מספר הברגים שהסתובבו לאורך השנים על טבעת המתכת הכסופה, ובעיקר מספר החורים שידעו בעבר ברגים, ואינם.
אני סופר שמונה ברגים וחורים, אבל יכול להיות שאני טועה. הסיטואציה - שירותים, בכל זאת - אינה מיטבית לניסויים אמפיריים מעולמות הביולוגיה והמסעדנות, אבל המהות ברורה. הידית הזאת עברה דברים, ואף שבכל מקום אחר כמעט כדאי היה פשוט להחליף אותה באחת חדשה, נטולת משקעים, פה זה בדיוק ההיפך. חינני, ביתי, מוכר.
בית קפה תל-אביבי אמיתי, איזה כיף.
חינני, ביתי, מוכר. קפה בלפור
מסביב לידית הכול חדש. זה הגלגול ה-אלוהים-אני-כל-כך-זקן-שישבתי-פה-ב-12-גירסאות-שונות של החלל, אבל הפעם ויתרו על קוסמטיקה חלולה והלכו על השקעה ועומק. קירות קולפו, עמודים נחשפו, צבעים התרעננו ואיכשהו נוצר כאן משהו שלא היית מדמיין שאפשר ליצור עם אותו בטון, גם אם הידיים שליטפו אותו עכשיו - ואלה הידיים העובדות של אורן סיעת, שיר וטל חזי ואבי בן גיאט - התחלפו.
כן, זה עדיין בית קפה. כן, הוא עדיין מזמין אותך אליו ממפלס המדרכה ומוריד אותך מקסים שליש קומה למטה בתוואי הוואדיות הבלתי אפשרי של לב העיר התל-אביבי. כן, יש כאן את אותה רחבה חיצונית ושמש לפזר עליה, ואת אותו מקטע רחוב שהווליום הכי גבוה שלו הוא לחישה אורבנית.
ובכל זאת, אחרת. זה הקסם, הרי, לא? לקחת הנחת יסוד ולנער, עד שהשליח יגיע לכתובת הנכונה ובכל זאת יצטרך לוודא. או במקרה הזה - לקחת בית קפה שכולם הכירו ולהרים במקומו ממש בית קפה שכולם צריכים להכיר.
תפריט הבוקר מתייצב מצוין כמה סנטימטרים לפני ההגזמות המעט מתישות של בראנצ'י ישראל, ובדיוק איפה שרובינו רוצים אותו בשביל להתעורר באמת, לאט ובטוח ובשקט. זה טריקי, כי אתה מוותר על איזשהן ויראליות וטרנדיות ומנות פוטוגניות במכוון, אבל אידיאלי, כי כשכל אלה נעלמות כלעומת שבאו, האורחים שלך נשארים עם צלחות של אוכל טעים, וזה מה שחשוב.
זה לא אומר שמרנות, חלילה. לא תראו פה את הצלוחיות הקטנטנות הידועות לשמצה של "בוקר ישראלי". זה פשוט מושקע, ומסודר, ויפה, ועושה חשק, ותיאבון. אבוקדו טוסט, למשל (49 שקלים), מעמיס מקושקשת וגבינת שמנת (ואבוקדו, ברור) על פרוסה בינונית בעובייה של לחם כוסמין, ומצליח לעשות יפה ונון-שאלאנטי את מה שאחרים יזיעו עליו ממאמץ. כך גם אגז רויאל - עלומות וסלמון על בריוש עם רוטב הולנדייז סמיך, 56 שקלים - וטוסט קפרזה (47 שקלים) גבינתי-פסטואי-עגבנייתי.
משם, זאת גלישה נעימה אך מעט מתוחה, בקטע טוב, למחוזות הבחירה המורכבת - לא תוותר על בייגל סלמון וגבינת שמנת או בייגל סלט ביצים ובצל מטוגן. גם לא על האש בראון פריך-שחום שמעליו ביצי עין ולצדו סלמון מעושן (56 שקלים) או שקשוקה עם חצילים וטחינה. ובוודאי לא על "בוקר בלפור" (61 שקלים), עם צלחת גדולה שמציבה בפניך מניפת מקושקשת רכה ואבוקדו, גבינת שמנת וסלמון (וקצת עלים ירוקים, כדי שתגיד שהקפדת על תזונה נכונה).
העניינים מתפתחים באופן טבעי לקראת הצהריים, עם סלטים צבעוניים ומנות צלויות, והדיבור פה הוא על ערב של נינוחות קהילתית, בקבוקי יין שנפתחים בלי לעשות עניין מעצמם, ועוד עירבובים - אפרול שפריץ, מן הסתם, בליני ונגרוני ומימוזה שמדברת ברור הרבה אחרי הבוקר.
לב העניין - קפה טוב, משהו מתוק ליד (עוגיות חמות, נגיד, או פרנץ' טוסט ממגנט עיניים) וצוות מפליא בפירפוריו ובחיוכיו - אינו תלוי שעות וניכר שנמצא פה תמיד. פעם זה היה כאן הסטנדרט. היום זה משהו שצריך לציין מפאת חריגותו, שלא לדבר על חיוכי כניסה וחיוכי יציאה, ותחושה חמימה-עמומה של משהו טוב בין לבין. לך תדע, אולי אחרים יראו וירצו גם קאמבק כזה.
קפה בלפור לא מתעסק עם הבלים ושטויות, ובהחלט מתרחק מרהב של בשורות מסעירות. זאת גם, בדיוק, הבשורה המסעירה שלו. מקום קטן, כמו שעשו פעם, עם כל עידכוני הגירסה האחרונים, מעכשיו.
מה שמתקבל מההרכבה הזאת הוא בית קפה שהופך במהירות לסוד השמור של השכונה ותושביה, שהוא גם בית קפה שכבר הופך במקביל לסוד הגלוי של כל השכנים מסביב. בעיר שמקדשת מהפיכות הרס ופינוי-בינוי, חפירות ודחפורים, ידית אחת עם שמונה ברגים עדיין יכולה לחבר אותנו לקרקע.
קפה בלפור, בלפור 18, תל אביב