גם עם שורשים מסוימים ברחובות, אני נשען הרבה יותר על הוויז מאשר על זכרונות הנעורים, ובוחר להגיע למסעדת אוטוטו עם פחות אגו, ויותר דיוק. המכונית, מצדה, מתגמלת אותי בנסיעה מעניינת על כבישים חדשים יחסית, עם בנייני גובה לצדם ומקטעים שלמים וארוכים של חיסכון משונה בתאורת רחוב. לבסוף, כשכבר "הגעת ליעד", אתה תוהה אם לא היה עדיף לנווט לבד, ואם שיבושי ה-GPS חילחלו לשפלה.
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
מסביב תועפות - המון, ממש - חניה בכחול-לבן ובמוקד ההתרחשות תחנת דלק עם מעטפת מסחרית שרק חלקה הוא המסעדה המטורגטת. אם חיפשת חווית לפני-אחרי החלטית, סביר שתקבל אותה פה אפילו לפני שהתיישבת - מהמשאבות והדלקן, ישירות למארחת שנראית כאילו היא שמחה לראות אותך. נשבע. בשלב הזה, הרבה לפני האוכל, כבר קנו אותך עם קבלת הפנים. אולי באמת הגעת.
משחק הרכבה טעים. אוטוטו
האסייתית הכשרה של אביחי מנחם ידעה שנת בכורה מוצלחת בכל קנה מידה, גם בזה הגמיש והמתעדכן, שמטפס מהשכונתי אל העירוני, ומהעירוני אל האזורי, ומעבר לו. היא התבססה ורכשה קהל נאמן, מיצבה את עצמה במקביל כיעד משלוחים יעיל והשכילה לרקוד על שתי הרחבות האלה, כפי שהזמנים מחייבים.
כעת, היא מגבירה עם תפריט חדש ששואף להוציא את כולם "למסע טעמים במזרח הרחוק", ולעצור בדרך ברוב התחנות הגדולות, וגם בכמה שמצריכות מעקף - סושי ודגים נאים ליד נאמס ותאילנדי, מוקפצים ובאנים לפני ראמן וקארי, ועוד חיבורים ושיגועים.
נכתוב מראש, והרי אין דרך להתחמק מזה, שמהלכים כאלה מסתיימים בדרך כלל רחוק מאוד מהיעד המוצהר. ההיקפים הללו גדולים מדי, ההתכנסות של שלל המטבחים ותתי-המטבחים למקום אחד מותירה את רובם בדרך כלל דהויים מדי, ומה שאנחנו יודעים על מדינות - ובעיקר מה שעוד לא למדנו על מחוזות ואזורים - איננו ניתן להשלמה בקורס אינסטנט בעברית. מסעדה אסייתית, הבנו כבר מזמן, צריכה מיקוד.
ואחרי אזהרות המסע הללו, הנה המלצת מסע - סעו.
ההגה ביידים של גל ונונו אינו רועד, ויודע היטב לאן לנסוע, וגם מאיזה מלכודות להתחמק. זאת לא מסעדת-על יפנית ולא הסושי הכי טוב בישראל, לא נמל הדגים הנאים המרכזי וגם ראמנים מושלמים כדאי לחפש במקום אחר (והמקום הזה הוא בדרך כלל לא ישראלי, כמובן).
*אבל*
ארוחה שלמה, עתירת מנות וכזו שנגעה כמעט בכל חלקי התפריט, השאירה אותנו מרוצים. מפוצצים. שמחים עד כדי חיוך. מי שחי כאן, בינינו, בשנה האחרונה, יודע כמה נדיר החיוך הזה יכול להיות. מי שהסתובב לידי אי פעם, יודע שבמקרה האישי הוא נדיר אף יותר.
טעים פה, טעים פה מאוד. אין נפילות ולא התפקששויות. מוקפץ על בסיס נודלס וסלמון? קערת נחמה שאשמח להזמין שוב הביתה, לספה. סושי? טרי ואנרגטי, עם קיקים ועניינים. גיוזה? נאמס? בטח, בוודאי, עוד. הראמן הלא מושלם? קרוב מספיק, וארוחה בפני עצמה כמובן. וגם הרטבים שליד, והספיישלים שאיכשהו הרחיבו עוד יותר את ההיצע. חגיגה, בקיצור.
זה מתחיל עם שש מנות ראשונות - כרוב צרוב במרינדה וייטנאמית, כרובית עם איולי קרמל ופלפלים מעושנים, סלט "פוטוצ'אן" על בסיס מלפפונים ונתחי עוף בקארי צהוב, קערה תאילנדית עם אטריות שעועית וירקות, עירבוב קופצני של חסה ו"שערות" מלפפונים וגם נאמס פרגית ולמונגראס, שהיא משחק הרכבה טעים ועל-זמני שסופו הפריך-פריך הזה, טבול ברוטב כהה, מטפטף ומייצר התמוגגויות. הקולקציה הזאת, אגב, לא מטפסת מעבר לרף 52 השקלים, במה שיתברר במהירה כמדיניות תמחורית ידידותית במיוחד, וגורפת למדי.
הלאה. חמש צלחות של דגים נאים מציגות את להיטי העכשיו של ישראל, חלקם בקאבר נאמן למקור, וחלקם עם עוד כלי מגביר הרמוניה. הסלמון נחתך לסשימי ונצרב, נמשח בגלייז מיסו-קרמל-סויה מתקתק ועמוק, או מדופף לרמת הקרפצ'יו ונרטב מרוטב הדרים. טרטר טונה אדומה נערם על קרקר אורז פריך ומקבל עליו קרם אבוקדו-כמהין-ליים. ריבועי - כלומר, מלבני. כלומר, משטחי ענק - קריספי רייס מחזיקים גבעות גדולות של סביצ'ה סלמון עם הרבה אבוקדו ובצל ירוק, למנה שמחצית ממנה תיחשב בתל אביב כחריגה בגודלה. כאן, היא עולה 46 שקלים כמעט מצחיקים, וטעימה בקטע הכי רציני שיש.
הבאנים (52-54 שקלים) ממשיכים את אותו מסע, עם מילויי פרייד צ'יקן, פטריות פורטובלו בטמפורה ואסאדו מפורק. לידן, קורצת הגיוזה (41-42 שקלים), אף היא תלת-אופציונלית - פרגית, פטריות ובקר מפורק - ועם נעילה קונספטואלית של בצק, מילוי ורוטב.
שלושה ראמנים מעבירים אותך לחלק הרציני של התפריט, מוסיפים אפשרויות והתלבטויות. מרק בשר סצ'ואן עובד עם מיסו בהיר, בשר טחון ושלושה סוגי פלפלים. אסאדו רך מבישול ממושך על הגז מביא עמו ציר בקר מעושן ואילו פרגית צלויה במרינדה משתדכת לפטריות שיטאקה ושימאג'י ולציר מרק עוף. המחיר - 64-68 שקלים - מאותת לך גם כאן, גם עכשיו, שאתה רחוק מטירוף יוקר המחיה של אזור חיוג 03.
כל אלה, עוד לפני הסושי - כמעט שלושים רולים ועוד שתי קומבינציות חלוקה בהיקפים שמכריחים אותך לאכול הרבה יותר ממה שתיכננת ובו-זמנית הרבה פחות ממה שרצית.
יש כאן "ריינבו" מצופה בשלושה דגים (57 שקלים) ו"קרייזי טונה" עם טוביקו וטבעות צ'ילי. "למון רול" נהדר עם דג לבן וסלמון ואיולי יוזו ו"גארדן" שמגלגל יחד קרם טופו, נענע, בזיליקום, אבוקדו, עירית ומלפפון. זה לא קונבנציונלי. בטח לא דובר יפנית. למי אכפת?
"סאטה רול שם על סלמון בוטנים מתובלים וטחונים, וברולה סלמון עושה מה שאתם חושבים שהוא עושה. ויש סקיני וטמפורות, רולים שלמים מטוגנים כפי שאף אחד לא מוכן להודות שהוא אוהב (אבל כולם אוהבים) וסנדביצ'ים. היד טובה, החיתוכים טובים, העבודה טובה. וזה לא נגמר שם.
אינני משוכנע שאנחנו בנויים לעוד בשלב הזה, אבל עוד מגיע, בדמות שמונה מנות נודלס (56-68 שקלים, שאליהן צריך להוסיף 8-12 שקלים אקסטרה עבור עוף, בקר, סלמון או טופו) ורביעיית מנות אורז (56-66 שקלים).
גם פה, השחקנים המוכרים מקבלים תפקיד רחובותי של פאד קפאו חריף וצ'זה בקר, פאד סי יו ונודלס סאטה, פאד תאי קלאסי ומוקפץ קלאסי לא פחות, וגם "אורז עם פז"ם" חמוד או קארי מסמאן פיקנטי, עמוס ירקות שורש ואירוע בפני עצמו.
כמעט מיותר לציין - אבל כרגיל, רק כמעט - שהאגף הזה אף הוא אינו סובל מהזנחה, ולא ניכרים קילופי טפט על קירותיו. במקום זה, הלהבות עובדות והאש בוערת, המנות גדולות והמזלגות נמרצים מהן אליך, מאליך אליהן.
אוטוטו בנויה ומעוצבת כנקודת עצירה עם כבוד - עצמי, לה ולעובדיה וחיצוני, למי שבוחר להתיישב. היא לא ממגנטת אותך עם השקעת מיליונים והצהרות אוליגרכיות, אלא משכילה לתחזק חלל נעים מאוד, מואר עמום מספיק בשביל דייטים ומרווח מספיק גם בשביל שולחנות גדולים יותר.
יחד עם האוכל, המסעדה כולה מייצרת חוויה שכבר בקושי נתקלים בה אצלנו - בלתי מאיימת, בלתי מטרחנת, בלתי משתחצנת. הם כיוונו לעשות משהו "בגובה העיניים". אתם יכולים להישיר מבט, להוריד מגננות, ולהצטרף למסע.
אוטוטו סושי, אלי הורוביץ 4, רחובות, 073-2773562