בניגוד להרבה מאוד מקומות אחרים בישראל (ובחו"ל, האמת), לאגדות אורבניות (שהיו באמת) ולמלכודות מסעדה צרכניות ומיתולוגיות, השורה הראשונה בתפריט של "סיבוב" ברורה לחלוטין, לבן על גבי שחור. "סלטי הבית, 22 שקלים לסועד", היא כורזת על ההתחלה, וכל מה שנותר לך זה להזמין - ברור שלהזמין - ולצפות לפגיעה. הפגיעה אכן מגיעה, במהירות בזק וביעילות-על, אבל היא תוקפת מזווית שלא חשבת להגן עליה, ובמקום שכואב לך במיוחד - האגו, כמובן.
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
השולחן מתמלא ב-20 צלוחיות-צלחות, ואתה מחשב במהירות את רמת הרעב שלך, מוסיף לה השתוללות טבעית לאור ההתפתחות המשמחת הזאת, ומשקלל לבסוף תוצאה שאותה מכיר כל ישראלי מול פתיחת ארוחה שכזאת. מזלג לכאן ומזלג לשם, ניגוב מפה וניגוב מכאן, עירבובים שלא צריכים להיות מעורבבים אלא בסיטואציה הספציפית הזאת (כן, מטבוחה עם פטריות וסלט ביצים, אני מדבר עלייך, אם כי לא רק עלייך) ותחושה כללית של מצור, מצור שהוסר.
אז, באמצע וממש לא בשלבי הסיום הסופניים שלך, ניגש אליך מלצר מתקתק אבל לא מתקתק מדי, ושואל בחיוך אגבי אם "בא לך ריפיל", תוך שהוא מניח לך, "רק שתטעם", קובה וקציצת ערוק. בהצלחה עם הבשר.
שואו של פעם, ועכשיו. סיבוב
סיבוב של שחר כהן היא הגלגול החדש של דוכן "שיפודי הכיכר", ספוט ותיק (מאוד, שלושה עשורים וחצי) במזרח העיר, סמוך לצריפין, ששירת נאמנה את רעבי האזור וגילה פתאום שהאזור רק גדל וצמח, שבנייניו טיפסו לגובה, שהבסיס הצה"לי ההוא נהיה מפלצת ענקית יותר אפילו, ושמהגבהים האלה יורדים אנשים שרוצים אותו דבר, קצת יותר.
המהלך לקח שנתיים פלוס-מינוס, אבל בסופו נולדה גירסת 2.0 של השיפודיה ההיא. רחבה יותר, נעימה יותר להשתקעות, מזמינה אבל לא מעוצבת-מדי, ויודעת לעמוד בול במקום שבו הנוסטלגיה כבר הופכת לנושנה, והחדש מרגיש מנוכר. שם, כן, בדיוק שם.
כך, זאת פשוט התפתחות טבעית והגיונית מאוד, מחושבת ושקולה ובעיקר מבוצעת מצוין. מסעדת בשר ולא "שיפודיה מודרנית", צמד מילים שלבדו גורם לך להיות רעב יותר בבטן וקל הרבה יותר מדי בארנק. לא, פה הבסיס נשאר. והבסיס הזה הוא אש.
סיבוב איננה קשיחה או קשוחה איתך. אפשר לשבת ולהזמין מהתפריט עם שירות כמו פעם (רק יותר טוב, בכל זאת יצאנו מתל אביב אז האנשים כאן נחמדים לפתע. צריך לבדוק אם זה המים אולי), אפשר לקחת מהדלפק ולשבת בלי שמישהו יתחשבן איתך על נדל"ן, ואפשר גם וגם, וגם וגם.
התפריט, בהתאם, מספק כל גחמה. אותה פתיחת שולחן כמובן, ליד ארבע גירסאות חומוס ופיתות נהדרות, צ'יפס-סלט-אורז למי שחייב וכדור פלאפל בשני שקלים. שוב, אתם כבר לא בתל אביב, זמן להתפרע.
אם משהו מזה משדר לכם "אני עדיין רעב", אז ברוכים הבאים, הגעתם למקום הנכון.
גם וגם, וגם וגם. סיבוב
במרכז, מככב גריל פחמים ארוך, מוכן לכל תרחיש, ועליו מסודרים כמעט כל העת שיפודים בגווני חום בשרני, מתחלפים במהירות, מפנים מקום במהירות, חוזרים לתיקונים אם התעקשת על משהו, ובעיקר מספקים שואו של פעם, לגמרי מעכשיו.
יש כאן פרגית (45 שקלים) וקבב (43 שקלים), כבדי עוף ושישליק הודו ולבבות (43 שקלים) וגם יתד אנטריקוט (65 שקלים) וירקות שמקבלים את כל האוויר החם והנהדר הזה אליהם. כל דבר בעתו, כל דבר לצרכיו, ובעיקר לצרכיך.
ליד המופע הזה, מסתובבים כל העת שני שיפודי שווארמה ענקיים - הודו שמשובץ בשומן כבש וקומבינציית עגל ואותו שומן כבש מטפטף (53 שקלים לפיתה, 63 ללאפה, 72 בצלחת) - וגורמים לך להתלבטויות כמעט אכזריות במהותן, כל עוד אתה שומר על פרופורציות, כמובן, זוכר איפה אתה חי, ושאתה חי בכלל, ויודע שעם קצת כוח רצון אתה תצליח לאכול הכול.
גילופי הבשר נוחתים לתוך הפיתה (שוב, עילית) במרקמם האידיאלי של עישון-קראנץ'-ג'וס, והוויטרינה מאפשרת לך להיות מה שבא לך באותו רגע, עם עוד טחינה ועוד עמבה מלמעלה כשנגמר לך על הלשון. צ'יפס בצד? ברור, אין מה לבקש אפילו. אל תשכח איפה אתה נמצא, בזמן שתשתדל מאוד לשכוח מאיפה הגעת לכאן.
כהן מסתובב במקום כל העת, והצליח לסגל לעצמו עם השנים, אני מניח, סמכותניות טבעית, כריזמת בעל הבית שאינה דורשת הרמת קול או כעסים, אלא רק זווית קטנה של העיניים.
הצוות שלו מבין, מתפקד, מתפעל ושולט. המקום מצוחצח כאילו לא מטפטפות פה פיתות על כל הרגליים האפשריות, ובשיאו של הבלגן נשבע שראיתי שיפודולוג בכיר עוצר לרגע כדי לדאוג שאחת הפינות הרחוקות ביותר של זכוכית הוויטרינה - זו שמנקים רק פעם אחת בחייו של כל בית עסק, בהתקנה - עוברת פוליש, פיניש, וקס ופילינג.
כל אלה, ביחד, נאספים למצג של מקצוענות. נכון, זאת לא פתיחה של מסעדה בהשקעה של מיליונים, עם עיצוב צועק ואדריכלים מעבר לים, אלא חלום קטן יותר, אבל זאת מסעדנות גדולה וקשה לא פחות. בסופו של יום, ובוודאי באמצעיתו, איפה יותר כיף לכם לשבת?
סיבוב, שדרות יעקב 2, ראשון לציון