כמו עוד הרבה רחובות בתל אביב, גם 170 המטרים הקצרים של נס ציונה יגרמו לכל מהנדס ערים סביר להתקשר לשירותי הרווחה ולשאול בצעקות איך הם נתנו לזה להידרדר ככה. מאחורה בן יהודה, מקדימה הירקון, ובתווך לא יותר מסמטה שהייתה אמורה (וגם הייתה פעם ממש באמת) לחבר בשקט את שני הצירים, וכעת מתפקדת בעיקר כספוג עבורם. מי שעבר בשנים האחרונות על בן יהודה, ומי שעובר כבר חמישים שנה על הירקון, יודע עד כמה התפקיד הזה הוא כפוי טובה.
כמו עוד הרבה מלונות בתל אביב, ובישראל כולה, גם הפולי אורבן ממתין. הוא אורבני כמתבקש, ובוהק מתוך המדרכה כפי שתיכננו אותו להיות, אבל כשהמאזן בין מלחמה ובין חיים נוטה כבר שנה וחצי לטובת הדם, לא נותר לו אלא לקחת אוויר, ולנסות להחזיק אותו כמה שיותר עמוק בריאות, פנימה. הוא, וכולנו איתו.
בנסיבות האלה, מה שקורה בקומה מינוס 1 שלו הוא לא פחות מפלא.
צלילת-כף. דה פקטו
מסעדת De Facto היא החוליה האחרונה בשרשרת שחיברה, וממשיכה לחבר, קבוצת ה-Nox ברחבי ה-Poli Urban. היא התחילה עם בר קוקטיילים במפלס הקרקע של המלון ששאף לערבב בתבונה ובשיטתיות אוכל ודרינקים, ואז הרחיבה מנעד וירדה במדרגות מטה, למקום שהוא קצת לאונג' וקצת ספיק-איזי, עם די ג'יי בסופי שבוע וצ'יל בתחילתו.
מדובר בהמון-המון מילים באנגלית-לועזית שכזאת שתכליתן כמובן קריצה מתמדת לתיירים (או קריצה תחליפית למקומיים, בהיעדרה של הקבוצה הראשונה). המילים האלה, בתשעה מתוך עשרה מקרים, יסמנו לך באדום בוהק שאוכל הוא לא הסיפור כאן. אם אתה בן אדם מהסוג של *אני*, הן גם יתפקדו היטב כמחזירי אור וכשומרי מרחק מעצמך. פה, אתה קופץ קומה אחת למטה, ועולה בחזרה בסוף הערב בן אדם חדש. כרגיל, הדבר הכי טוב בעבודה הזאת הוא לטעות.
הדה פקטו שומרת את כל הסקס אפיל שלה עד שאתה נכנס ממש פנימה. המדרגות קצת מקלטיות, והמסלול שמוביל אותך מעמדת הצ'ק-אין של המלון אליהן קצת חשוך וחרישי, רחוק מאוד ממקומות דומים בעולם, אם כי סביר להניח שגם כאן המצב אחראי לוויב הזה יותר מהכול.
אבל כשאתה נכנס, אתה In לגמרי. יפה פה, מעוצב בחוכמה, מואר בדיוק כפי שמקומות כאלה אמורים להיות מוארים - כלומר ההיפך, עם יותר אפילה מאור - ועם הרבה מאוד פינות שמסתירות קצת וחושפות קצת פחות. בערב שגרתי מאוד של תחילת שבוע דווקא, משכילים כאן "להקטין" את החלל עם וילונות דרמטיים, שומרים על אינטימיות ועל האינטגריטי של החוויה המבוקשת.
אפשר לדמיין מה הולך פה כשהמקום מלא לחלוטין ופועם לחלוטין. כיף מאוד להרגיש אותו גם מהקצה השני. פה, מסתבר במהירות, ערב רגוע הוא עדיין ערב לוהט.
המומנטום ממשיך גם הלאה, זולג לתפריט הקוקטיילים של זיו אדלשטיין וכבר מרפה אותך מספיק בשביל להאמין באמת במה שהאוכל יביא. ובצדק. האוכל יביא טוב.
לפניו, כדאי להתחיל אולי עם "שיפקה קולינס" (שעושה בדיוק מה שאתם חושבים שהוא עושה), או עם גימלט סלרי מצוין, ובעצם - והכי כדאי - עם נגרוני שמתערבב עם שמן זית וזעתר בלי להיכנע ובלי להתקפל. יש כאן, אם זה לא ברור עד עכשיו, משחק בר מקצועני מאוד, אבל לא אינפנטילי ולא גימיקי. הדברים עובדים, ועובדים נהדר מספיק בשביל שתתחיל לעשות סידור נהיגה אחר הביתה.
ואז, האוכל, היתוך אנושי בין חי צארום ובין כפיר ינין, היתוך קוסמופוליטי בין צרפת-תימן-ישראל, ויותר מכל היתוך טעים.
כמו הקוקטיילים, הניחו בצד את הקשקוש ופילטרו את כל השאר. השתעשעו קצת - כמו שצריך - אבל לא על חשבונך ועל חשבון הצלחת. קובנה כמובן, שמנונית כנדרש. טרטר דג שמקבל מקלחת צחורה של ויניגרט ריוויון וטעמי לימון כבוש ודבש (52 שקלים), עראייס דג וברוסקטת טרטר בקר, וגם גראטן כרוב (52 שקלים), המנה שהצליחה לעשות את הבלתי ייאמן ולהחזיר מעט פאסון לירק הכי מאוס של השנתיים האחרונות.
היא עושה את זה עם חמאת דבש לימונית וגבינת פטה מלוחה, זעתר טרי ובצל ירוק צלוי, ובעיקר עושה את זה קונספטואלית - שכבות-שכבות, דקיקות-דקיקות, של עלים - ומחשבתית. כשכל העיר צולה פלחי כרוב, כאן הצליחו לנצח בממזריות.
אחר כך יש גם "פרנץ' רביולי" ממולא ריקוטה כבשים וגבינת גלי (96 שקלים), מנת פיצ'י ים עם אטריות הום-מייד עבות ונשלקות שמעליהן פילה דג בקראסט פריך ומתחתן סוג בועט של בויאבז, קלמרי-מרגז עם לאבנה ופקיילה ושיפודי שייטל (98 שקלים) עם מטבוחה, זעלוק ויוגורט.
מנטו טלה (84 שקלים), למשל, מקסים ומחבר בין שורשים ביתיים ומטבח של מסעדה. ביסק פירות ים מכניס אליו ניוקי סולת ותבשיל מנגולד, שיפוד דונר עושה קולות של שווארמה, על הטחינה והעגבניה והלאפה ההכרחית, ויש אפילו מקלובה ביי דה בוק - תפוחי אדמה, חציל, אורז, יוגורט - או סיגר שרימפס (69 שקלים) שמושך מזרחה עם סריראצ'ה ואיולי קושו, ונתחים למי שמוכרח, ו"מלכת היער, שהיא צלחת עמוקה עם פטריות טובות, קציפת חמאת פטריות וביצה שמבטיחה להיות מושלמת, ומקיימת. כרגיל, כף, צהוב שמתערבב בקרם, עיניים עצומות.
זה לא רחוק באופן קיצוני ממה שמוגש עכשיו במסעדות תל-אביביות רבות, בהחלט דובר אותה שפה, אבל לא לגמרי זה, ועם מבטא קצת שונה. בדקתי, את הטעמים האלה אי אפשר ללמוד בדואלינגו.
על פי כל אמת מידה, דה פקטו תיכננה ורצתה וקיוותה ושאפה לצאת מתחומי תל אביב, ולהוציא אותך איתה, לפחות בשטח השיפוט שלה. הגיוני גם לחשוב שהיא בנתה על זה שהעבודה הזאת לא תהיה כל כך אסקפיסטית, אלא יותר טבעית. עם תיירים של ממש ולא רק תיירי פנים, עם דרכונים ורוח עולם גדול - העולם שמגיע לנו להיות חלק ממנו, ושבו יש אחת כמוה בכל עיר שווה.
במקום זה, וכחלק מהמס האכזרי שגובה כאן עולם האוכל מכל מי שמעז לפעול בתוכו, היא מסתכלת לצדדים ורואה גבולות הולכים ומצטמצמים. בחוץ, על הרחוב הקטן, זה מורגש מאוד, הולך וסוגר עליך, עליה, על כולם. בפנים, קומה אחת בלבד למטה, הכול משתחרר טוב יותר, נושם. זה לא סתם פלא, זה וונדר-אנדרגראונד.
דה פקטו, מלון פולי אורבן, נס ציונה 7, תל אביב, 077-9386172