שעות הבוקר המאוחרות של שבת מצליחות לעצור מעט את המירוץ. הן מאיטות את תל אביב, משהות את שדרות רוטשילד לקצב שפוי יותר, ומאפשרות לך ולסובבים לקחת רגע.
עוד מקומות חדשים על שדרות רוטשילד:
ללילה אחד, על פינת הבר של מסעדת אדמתי, אפשר להמשיך לקוות
אש דרקונים מלהיטה מחדש את השדרה, ואת הסיטי
לפני השעות האלה, המולה. אחריהן, המולה חדשה. בתוכן, עם זאת, עיר כמו פעם, כמו תמיד - מתעוררת בעצלתיים, אוחזת את סוף השבוע בזרועות מחבקות שהן גם מעט תלותיות (שהרי אף אחד לא רוצה שהוא יסתיים כך סתם), ומבקשת לעצמה מקום בשביל כל זה. לשבת ולפרוק, להישען ולחמוק, לאכול, לשתות, לברוח ולחזור.
מקום כמו בית גולדברג, למשל.
שעות האכילה הגדולה. הבראנץ' של בית גולדברג
מדובר בגלגול מהיר מאוד, חד מאוד ומעניין מאוד של קפה פטיט, בראסרי חדש לחלוטין שהתייצב על פינת רוטשילד ויבנה, מאכלס לוקיישן שהחזיק במשך שנים את רעבי מזללת מוזס והמבורגריה. שבועות ספורים הצטברו לחודשים ספורים בלבד, ובעלי המקום - ארז אביב, יונתן לוין ואריאל אלמקייס - שינו כיוון. מביסטרו לבר אוכל, ממסעדה למטבח פלואידי יותר. פחות צלחות ויותר כוסות, פחות הגדרות ויותר שעות.
אתה מביט בהתפתחויות האלה מהצד עם הרבה מאוד שאלות, אבל האמת פשוטה לחלוטין - יזמים שראו חלום אחד שלהם לא מתגשם כפי שהם קיוו, והעדיפו להחליף חלום. במקום לחתוך הפסדים ולברוח, הם התעשתו והקימו משהו אחר. במקום לבטוש באדמה בתסכול, הם המשיכו ללכת, לרוץ אפילו, עם תקווה בכיסים.
בעיר שאוכלת את מסעדניה, ובארץ אוכלת-כל, הם קמו מהשולחן, הפכו אותו, ובנו מחדש. החתוליות האופטימית הזאת מדהימה, לכל הפחות.
התפריט נע היטב עם תנועתה של השמש והתקדמותו של השבוע - צהריים וערב של ימי חול, האפי האוור מתבקש ובראנץ' שישי-שבת שמותח את הלו"ז, מחבר ברקפסט ללאנץ', מתוקף תפקידו.
יש כאן בשגרה ברוסקטת מח עצם ושייטל כבוש, פלמידה אדומה ותמנון צלוי, קרפצ'יו דג ים ושיפוד אנטריקוט, פסטה עם עגבניות צלויות וקרם תירס עם כרישה וביצה עלומה, כמו גם נתחי בשר גדולים על העצם.
הבראנץ' לוקח מאלה וגם מאלה, ומוסיף להן. פוקאצ'ה עם שמנת חמוצה ועגבניות מגורדות (32 שקלים), ניגובים קטנים של טחינה, צלחות של כרובית מטוגנת ושחומה - אף היא עם ביצה חצי רכה - ליד חריפים וזיתים, ודברים טעימים נוספים שחלקם מעירים אותך בהדרגתיות, וחלקם מקפיצים אותך ממש, ושניהם בוקר טוב.
מנות הבראנץ' הקלאסיות יותר מציעות קרואסון שמנמן עם תרד ביין לבן, ביצים עלומות, הולנדייז וסלט בצד (76 שקלים) שמסליל אותך לריקוד מזלגות וניגובי בצק חמאתי וחלמון צהוב שזלג, שקשוקה עם שרימפס וקלמרי, ביצה מקושקשת בעדינות על בריוש עם ריבת בצל וחמאת פרמזן (68 שקלים), טוסט אבוקדו עם גבינת סטרצ'טלה וביצה עלומה, ותבשיל שמתכתב עם עולמות השוקרוט, כולל נקניקיית עגל וביצת עין (72 שקלים).
איתן, למי שזקוק לזה, סלט עגבניות עתיר גבינה מלוחה ותיבולי צ'ילי-נענע או סלט עלים מתורבת יותר, שווארמה דג עם צזיקי וספגטיני עם שיפוד דג, פרגית במרינדה שמחה של יוגורט והמבורגר שמח לא פחות, עם איולי צ'יפוטלה וצ'יפס, ברור (76 שקלים), שניצל גדול (78 שקלים) שעצם קיומו מנחם אותך לקראת השביזות של סוף-סוף השבוע ואותם סטייקים רעבתניים, בשרניים.
הניעור הקונספטואלי של בית גולדברג אולי מעניין כסיפור רקע, אבל המהות של המקום, של המיקום, ושל כוונותיו, לא השתנתה במאומה - תל אביביות טעימה, בלתי מתיימרת ובלתי מנדנדת, ממוקמת היטב ועם מספיק מנעד בשביל לעשות טוב לאלה וגם לאלה.
ההיסטוריה של הפינה, והבניין עצמו שעתיד לסגור בקרוב 100 שנות גולדברגיות, יתבלו לכם את הישיבה ככל שתרצו, ואת השאר יעשו מרפסת שהיא עדיין מהטובות שיש לעיר להציע, שמש מהטובות שיש לעולם להציע, דברים לשתות וצלחות לאכול. מי יודע, אולי גם הסופ"ש יסכים להישאר ככה עוד קצת.
בית גולדברג, שדרות רוטשילד 35, תל אביב, 054-9099269