כולם מדברים על הדרקון המוזהב של ZO. ובצדק, הוא שם כדי שידברו עליו. תלוי מהתקרה בזווית צפייה מותחת צוואר שבטח הקפיצה מאז הפתיחה את התזרים של כל הכירופרקטורים הטובים של גוש דן, מנצנץ בגווני שמש וחולש על רוב הנדל"ן ורוב הנוף של תקרת המסעדה החדשה בשדרות רוטשילד.
כולם מדברים על הדרקון המוזהב של ZO. אי אפשר שלא. הוא עשוי חוטים זוהרים עדינים שאפשר להזיע רק מלחשוב על הרכבתם, על הובלתם, על נשיאתם, על התקנתם, ומוציא מתוכם לפחות ארבע זרועות מחודדות אצבעות וציפורניים, וזנב שלבדו יכול היה להאיר את השדרה, עד הבימה לפחות. יש סצינות שלמות של "משחקי הכס" שרק רמזו על יצורים כאלה, בלי להראות כלום, כמו ב"מלתעות", ועונות שלמות של "משחקי הדרקון" שכבר התפרנסו מהם, חוצות את הגבול הדק שבין "קסום" ו"אה, הוא בעצם גט טקסי של נסיכות".
כולם מדברים על הדרקון המוזהב של ZO, וקצת מפספסים את חלון הזהב האמיתי שלה.
בין הנדיב לגרנדיוזי. זו
המקום החדש של יקי כביר ואמיר זרח יודע לנתק אותך כמעט הרמטית עם הכניסה, ולגרום לך לשאול איך הגעת לכאן בלי לעבור קודם בדיוטי פרי. רוב מוחלט של המסעדנים היה לוקח את זה בשתי ידיים, וסוגר אותך עוד יותר בתוך החלל, בונה על האסקפיזם ההוא שכל כך נחוץ כאן, וביתר שאת מאז החושך הגדול.
פה, השכילו לעשות קצת ההיפך. המוזיקה בווליום הנכון, הצבעים גלאם אדמה ואדום והעיצוב הפנימי מפרק מגננות, אבל העיניים בכל זאת נמשכות דווקא לקיר האחורי של המסעדה. רחב מאוד, מצלע לצלע, שקוף מרצפה ועד תקרה, פתוח לחלוטין החוצה וממנף תאורה יפה שהמסעדה הרימה דווקא לא פנימה, אלא החוצה.
ממול, נוף תל אביבי אורבני לחלוטין. כלומר, קצת עץ של פעם, וקצת בניינים של פעם, וקצת חצרות אחוריות של פעם. לא משהו שתופס את העין המשוטטת בשגרה, אבל עם האור הכתום-צהוב זה נהיה אפילו רומנטי, והניגוד בין הפנים לחוץ הופך את הנוף הזה לדרמטי אף יותר, מגנט של התבוננות, ומבטים.
כן, כולם מדברים על הדרקון, אבל ZO יודעת מצוין לנתב את השיחה, ואת החוויה כולה, לעבר מה שחשוב באמת. מקום משם, באמצע של הכאן, שלנו.
התפריט של דון טרן גדול אבל לא משתולל, ממוקם על התפר שבין מזרח ומערב, ומקפיד להכניס לתוכו יפן ומיאמי ושנגחאי וכל סיטי גדולה אחרת, עם עדיפות לסקס אנד דה סיטי כמובן. מחיריו אינם נמוכים, זה כמעט נתון במקומות מהסוג הזה, אבל כן אפשר להצביע על גודל מנות שנע בין הנדיב לגרנדיוזי, ומנסח מחדש את שיח הווליו פור מאני למקומות הוגנים יותר. רציתם מנות חלוקה שבאמת אפשר לחלוק אותן, לא?
יש כאן ארבע קערות פתיחה - סלט שורשים וסלט פפאיה, "גרין וואסבי" ו-"פאן סי" עם טופו פריך, 76-78 שקלים - ומנות ראשונות שנעות בין חציל מאודה ורך עם כרישה מטוגנת ופריכה ומרק מיסו, סביצ'ה דג לבן וטטאקי טונה או בקר. משם, ממשיכים ל"אנטרי קוטו" (בשר אנטריקוט, מן הסתם, ממולא אספרגוס ובצל ירוק, עם רוטב טריאקי תפוחים), לדאמפלינגס במילוי שרימפס, לברוסקטת טונה אדומה שאין מסעדה בארץ בלעדיה כיום ולקלאסיקות באן אסאדו מפורק, יקיטורי פרגית, גיוזה עוף ונאמס. האחרונים לבדם, אגב, מגיעים בפורמט רביעייה ענקי שעשוי לפרק כל רעב שעוד נותר בכם, ובכל זאת מפצירים בכם להמשיך לגלגל ולטבול.
שש עיקריות גדולות חותמות את הפרק התפריטי הקונבנציונלי עם פילה לוקוס וענייני חלב קוקוס וקארי ירוק (182 שקלים), למשל, קוד שחור במיסו, פילה סלמון ואורז אדום, סטייק טופו או סטייק של ממש, אבל נדמה לי שטוב תעשו אם תשקלו גם מבט לעבר הסושי. ואני מתכוון כמובן להרבה יותר ממבט.
עמדת ההכנה הוצבה מחוץ למטבח המרכזי, סמוך לבר ולעמדת הוולקאם של ZO, כמו משדרת לחלל ולנכנסים את חשיבותה בהרכב, ובאופן שמזכיר מעט את הסידור של יאוזה, בר האוכל הטעים שגם אותו הביא כביר לעולם, ולעיר. אנשיה מלהטטים אבל לא מגזימים, מיומנים וחדים ומודעים לשואו, אבל לא כופים אותו עליך. התוצאה היא סושי מצוין, שיודע לעשות גם מסורתי ומאופק וגם מודרני ומסיבתי.
סשימי וניגירי, מן הסתם, כולל בקומבינציות (190-220 שקלים), ואז לא פחות מ-16 רולים שבכל אחד מהם עניין, סיפור, משהו לדבר עליו. "סמוראי" עם טונה, יילוטייל, פינגר ליים חמצמץ וטוגראשי (89 שקלים), "סאקורה" עם שרימפס טמפורה, "טרטר רול" עם דפי סויה-שומשום, טמאגו וטרטר סלמון אפוי, או "קריספי זוקיני" שמוסיף גם ירוקי אבוקדו, מלפפון, עירית, חסה ואספרגוס.
זו היא כמובן מקום, יותר ממסעדה. בילוי, הרבה יותר מארוחה. אבל בתוך התבנית הזאת, ובתוך הקופסה שהיא בנתה לעצמה, היא לא מעזה לזלזל באף אחד מהמרכיבים - לא בחלל ולא באוכל, לא במבלים ולא באורחים.
השירות כאן טוב, טוב יותר מהרבה מקומות חדשים (וישנים). העסק מושקע, ומי שהשקיע בו לא מפסיק להסתובב ולדאוג שההשקעה הזאת לא תיפול על איזו אי-הבנה, טעות או חוויה בלתי שלמה. יש מסעדנים ויזמים ואנשי עסקים שחושבים שעבודתם נגמרה ברגע שהעבודה עצמה התחילה. יקי כביר הוא מהסוג השני, זה שיודע שהעבודה שלו רק התחילה, ושהיא אף פעם לא נגמרת בעצם.
אפשר להתייחס אליה כאל חלון ראווה נוצץ לישראל 2025, להסתנוור מהאורות ולבהות במראה שכורזת ביציאה מהשירותים "You Deserve Wow" עד שיוצא הסטורי הנכון, אבל האמת היא שאכן מגיע לנו קצת וואוו בחיים האלה, שלא לדבר על אש של דרקונים. ואם כל זה לוהט לכם מדי, תמיד יש את החלון ההוא שיזכיר לכם איפה אתם נמצאים, וכמה זה חשוב.
זו, רוטשילד 11, תל אביב, 03-6218593