"שלום, יש לנו שולחן מוזמן לרביעייה. מה? מה זאת אומרת לאיזה מסעדה? למסעדה הזאת. לאיזה מהן? רגע, אני מברר איתה בטלפון. רינה, רינה. לאיזה מסעדה אנחנו רשומים?"
בלי לשאול אותם ובלי לדבר איתם (סתם. שאלתי אותם ודיברתי איתם, אבל זה לא היה נחוץ באמת), אני יכול לקבוע באופן נחרץ שלאנשים הטובים של "סרפינה" (ושל "מאריס" הטורקית שמעבר לכביש) בתל אביב היו כוונות טובות וחוש יזמות בריא ומפותח, עם לא מעט מוטיבציה לארח.
הם חשבו חו"ל, ניו יורק ולונדון וברצלונה ועוד כל מיני ערים שעושות לנו חשק לחיסון רביעי ורק הגלגול שלהן על הלשון מפזר באוויר נצנצים קוסמפוליטיים. אבל בערב שישי שגרתי למדי, רגוע יחסית ונפיץ פחות מהימים העמוסים באמת של השבוע, הכניסה לחלל של המסעדה האיטלקית הפופולרית בצפון תל אביב מרגישה יותר כמו, ובכן, צפון תל אביב.
הקונספט כאן הוא אפילו לא קונספט: הקומה התחתונה של סרפינה הייתה אמורה להיות חלל לאירועים פרטיים, אבל מה שהתעכב ונדחה והתגלגל מדד-ליין לדד-ליין, הפך במהלך הקורונה לבסיס החשיבה מחדש של הבעלים יקי כביר. ובמקרה שלו, חשיבה מחדש היא גם בהכרח חשיבה מחוץ לקופסה.
התוצאה היא יאוזה, מסעדה אסייתית של ממש, מתחת לסרפינה, שהיא מסעדה איטלקית של ממש (שתיהן ברחוב איינשטיין 10 בתל אביב). יש שתי מארחות באותה כניסה מבולגנת (ומעושנת, מה הקטע עם זה שאנשים יכולים להצית שם סיגריה?), וצריך לדעת היטב מאיפה באת ולאן אתה הולך אם אתה לא רוצה להתחיל להתקשר לבת הזוג שלך כדי לברר איזה אוכל אתה אמור לאכול היום.
חוץ מזה, אבל, העניינים יחסית מתוקתקים. אתה אומר "יאוזה" ומובל למדרגות שנמצאות בעומק "סרפינה", יורד למשהו שהוא קצת מחתרתי וקצת חשאי וקצת סקסי, מתעלם משתי מלכודות אינסטגרם שאפשר כבר להחליף, ומגיע למארחת נוספת. עוד קוד מוקלד, ודלת כהה גדולה נפתחת. הגעת. אפשר להתחיל.
שואו חד. יאוזה
יאוזה עושה אוכל, אבל לא מתביישת לפרטט עם תאורה עמומה ומוזיקה נוכחת - שתיהן עצרו בדיוק בנקודה הנכונה. בימי חול עמדת הדי ג'יי מאוישת, והופכת את המקום לברי יותר, אבל לא למסיבתי. "פה לא יזמינו אוכל ושתייה בעמידה", הבהיר המנהל.
התוצאה של כל המשחק המורכב הזה עובדת. נכון, יש כאן פה ושם שולחנות משפחתיים עם מכנסיים קצרים וכפכפי הוואינז, וגם ההוא מהכניסה עדיין לא הצליח למצוא את הכיסא שלו, אבל הרוב כאן הבין לאן הוא הגיע, או לפחות מה הוא יכול היה לעשות כדי להפוך את הערב שלו למוצלח יותר. כלומר, לשתות משהו, להשקיע בדייט, ולאכול. משם, קחו את המילה שלי, הדברים יסתדרו כמעט מעצמם.
אז מה אוכלים כאן? התפריט של יאוזה מצומצם, מהודק ומדויק. יש כמה סלטים לראשונות, כולל "סלט פטריות השלג" (עם גזר, ג'ינג'ר, צ'ילי חריף וסויה לבנה), סלט פפאיה בועט וגירסת קיסר יפנית יותר במאפייניה, ויש מנות ביניים דוגמת כדורי שרימפס מטוגנים, באן אסאדו, גיוזה עוף מוצלחת וגם וון טון דגים שהצליחו לעורר את פינת הבר.
אגף העיקריות מעט מפוהק (סטייק פרגית, סלמון או פילה בקר) אבל אולי זה טוב, כי הוא מפנה זרקור ותשומת לב לעמדת הסושי שממוקמת בחזית המטבח ומספקת שואו חד מאוד, שבשיאיו משחק גם עם להבות אש וגם עם הלב שלנו.
יש כאן רול "סלמון קרים" (סלמון נא, אבוקדו ועירית, טופ סלמון, קרם פרש, יוזו וטריאקי), "סלמון גריל" (סלמון אפוי במרינדה, אבוקדו ובטטה, בצל ירוק, טופ סלמון צרוב, ספייסי מיונז טריאקי, שקדים), "ספיישל יאוזה" (ילוטייל, אבוקדו, עירית, טופ טונה, גלייז של קוג'י סויה, איולי יוזו; טונה, אבוקדו ומלפפון עטוף בעירית קצוצה, מיקס עשבים, איולי ווסאבי) שסיפק קבלות לספיישליותו, ניגירי (כולל גירסת טונה וכבד אווז) וסשימי, וגם מה שהופך ללהיט עירוני - קריספי רייס טונה (טרטר ספייסי טונה על ריבועי אורז פריכים, עם אבוקדו וצ'ילי) - ובצדק.
ריאן לב ארי מסטודיו Envisage עיצבה את יאוזה תוך שהיא שואבת השראה ממועדוני הקברט והג'אז של שנות ה-30, אם אלו היו ממוקמים בעיר אסייתית אקזוטית. היא חשבה אורבני, לילי וסקסי, הוסיפה צבעים ארגמניים וקטיפה, שיש שחור ועץ דובדבן בוהק, ואיכשהו השכילה לגרום לכל זה לעבוד.
העיצוב הזה, עם שניים-שלושה קוקטיילים (טעימים, אלכוהוליים ומפתיעים לטובה) וביסים מתוזמנים היטב שמלווים אותם, מלמדים לא מעט על הימורי המסעדנות בעיר הזאת. תגידו מסעדה בתוך מסעדה, אסייתית מתחת לאיטלקית, והראש שלכם מתחיל להתבלגן באי-נחת. במקום זה, נסו לגלגל על הלשון "יאוזה", ותראו איך הכול מסתדר.