האוטובוס הגדול של Davo ונבחרת המשפיענים שלה גומע את המרחק בין פריז לדיז'ון - קצת יותר מ-300 ק"מ - במהירות ממוצעת של 85 קמ"ש, לא יותר, בעיקר פחות, וזה מבלי לחשב הפסקות מאורגנות להפליא של הנהג (בעיתוי המטריל ביותר האפשרי), שאחריהן מגיעות הפסקות נוספות של הנהג, כנראה יו"ר איגוד מובילי הכרכרות הפרנקופילי שלקח על עצמו ללמד את הישראלים איך מרגיש ועד עובדים עם כוח.
החלונות כהים, ממסכים היטב את מה שקורה בתוך כלי הרכב. בדקות הראשונות של הנסיעה זה נראה כמו הנדסת אנוש מעט מוגזמת, אבל ככל שהגלגלים מתרחקים משדה התעופה שארל דה גול, ההיגיון מובן, מופנם לחלוטין.
מסביב ארץ ירוקה ואינספור טורבינות חשמל מרהיבות, גפנים וכרמים, מטעים ואגמים, אבל ההצגה האמיתית, תמונת הנוף כולה למעשה, מתרחשת דווקא בפנים. בתפריט: תכנית שידוכים שיצאה מפרופורציות עוד לפני הזיווג הראשון, אכילה רגשית וקולקטיבית, בדיחות על גזרים שהייתם צריכים להיות שם כדי להבין, וגם ניסיון עקר לפענח מהן שעות הפעילות של החנויות המעניינות ביותר בעיר היעד. נקרא להן מעניינות, כן, למה להסתבך.
או במילים אחרות - ישראל עושה את צרפת, כמה כיף לשתיהן.
מרכיבי החיים. דיז'ון
זאת הנסיעה השנתית של נבחרת משפיעני המותג מבית OIG והאורח שהוא אני, חופש גדול מעט לפני החופש הגדול, עם טמפרטורות נוחות יותר ובלי חשש ממשי לפגוש ישראלים (אם כי כימות גס יעלה שבאוטובוס המפורסם היו כל העת כמה מיליוני עוקבים כחול-לבן, שקיבלו הצצה Live למתרחש, בכל פעם שמשהו אכן התרחש).
הקבוצה (קרין בנולול חנין, תאיר מורדוך, עדן ים, עדי כהן, סיוון בריק חן, מעיין בן אבו, מיכל לוי אלחלל, יאן הרוש, דור פלג, בת חן שמעיה, בר פיירמן, אדווה רויס, תומר אומנסקי, אווה קדוש, אבי מלמדסון) כוללת אופות וקונדיטורים, אשפיות קינוחים ולוחשות סירים, מומחים וידעניות. אפשר להגיד בקלות שאם היינו מעורבים בתאונה, חלילה, אנציקלופדיית האוכל הישראלית הייתה נחתכת בשלושה פרקים לפחות, אבל קצב הנסיעה הזכור של אותו נהג-פרש הנמיך למינימום את הסיכון.
מדובר באנשים שמזהים מקילומטר ריח של סוכר באוויר, שיודעים לשלוף טירמיסו ממגירה סודית בדיוטי פרי גם בארבע לפנות בוקר ושמסוגלים להחזיר צלחות מלאות למטבח של מסעדה צרפתית קלאסי בידיעה ברורה שהם יכולים לעשות טוב יותר בבית. כל אחת מהסיטואציות הללו קרתה, כמובן, עד הלאנץ' של היום הראשון.
מערכת היחסים של החברה עם משפיעניה מורכבת הרבה פחות מהמקובל. היא מנהלת אותם ברכות, משחררת חבל ארוך ונותנת להם להקציף ככל העולה על רוחם. "האנשים האלה", מסכם יפה חן כהן, הקונדיטור של Davo ומנהל המשפיענים שלה, "הם החיים שלנו".
זאת גישה חריגה בעולם שהתחיל למדוד ולכמת כל פעימת סטורי וכל ריל, אבל זאת גם גישה שעובדת. לפני שנים ספורות, היית צריך לספר לאנשים מה זה Davo. היום, אפשר להגיד ברמה גבוהה של כנות שהיא מופיעה בצמרת החיפושים ומזוהה לחלוטין עם עולמות האפייה-קינוחים של ישראל.
זה שיווקי, ברור, אבל הכול בעולמנו הוא שיווקי במידה כזו או אחרת. אתה מטיס משפיענים לטיול פינוקים ומקבל בתמורה סטורי. אתה מצרף אליהם עיתונאי אוכל ומצליח לעשות מהסטורי סיפור. בין שני אלה, על הדרך בין המרכז הקולינרי של דיז'ון לחלקת היער שבה צדים פטריות כמהין ממעמקי האדמה (לכאורה. לפעמים זה סתם שואו כלבים חמוד ותלוי עונה), מתנהלת דרך המיקרופון של האוטובוס השיחה שבלעדיה אין טיול - קוד קופון, הנחות, אותיות קטנות, צבעים, עמלות, עוקבים, מכירה. מרכיבי החיים מתערבבים זה בזה, רצוי בעזרת וו גיטרה.
רחוק משם, גיאוגרפית וקונספטואלית וכל *ית* אחרת שאפשר לחשוב עליה, מנסה אולם התצוגה והסדנאות של OIG באזור התעשייה של מודיעין להטמיע את הצרפתיות הזאת על הישראלים. בניגוד למה שהרגילו אותנו לחשוב בג'ונגל שהוא הצרכנות שלנו, כאן פועלים חזק כדי להביא את הלקוח שוב, לאחר הקנייה, כדי ללמוד את המכשיר. מלכודות נסו לחפש במקום אחר. פה מעדיפים את התהליך הארוך יותר, המורכב יותר, שהוא גם התהליך הנכון יותר.
מוקד הפעילות כרגע הוא "דאבו שיק", אח-מיקסר ל-Davo Pro, שמנסה לדבר ישירות לאופים הביתיים הנורמטיביים יחסית, פלח שמעט הוזנח בשנים האחרונות עם מכשירי ענק כבדים ומורכבים, בעודו מפנטז בסך הכול על בצק לחלה של שבת.
ניב קצף, מנהל השיווק של OIG, מסתובב מול המדפים גאה אבל לא שאנן. הוא מכיר את הקהל ויודע לדבר איתו בשפתו, ובאיזה מבטא וטון שהסיטואציה דורשת. הוא מפרט על קערות ועל משקלים, על טעויות ולקחי הווה, על פידבקים שזכו להתרה ועל מניפת הצבעים החדשה. זאת נבחרה, מסתבר, בתהליך סינון שהיה גורם לתכניות ריאליטי אכזריות במיוחד מקוריאה לקנא. ואל תתחילו לדבר איתו בכלל על קערות שקופות. ניסיתי, אני יודע עכשיו הכול.
האחים עופר ואיציק גבאי, בעלי החברה, חיים כבר רבע מאה את העולמות האלה. הם אנשי עסקים כמובן, אבל גם תחת הטייטל הזה מתקיים מנעד מורכב. כולם אמורים להיות כרישים בים הזה. השאלה היא מה קורה כשאתה עולה לקחת אוויר על היבשה.
הדיבור שלהם ביזנסי, אבל מודע. "אתה לא יכול להסתכל על הדבר הזה רק דרך העדשה של המכירה", מתאר איציק, "זה מיקסר, מוצר חשמלי, ברור, ואנחנו כאן כדי להרוויח, אבל הוא חלק מעולם של כיף. עוגות וקינוחים ואפייה. כשאתה מבין שאתה מוכר לאנשים חוויה, העסק שלך מתחיל לחשוב איך לעבוד אחרת".
דיז'ון, עיר הבירה של בורגון, חולשת על צומת האקלים שבין הצפון לדרום ונהנית גם בימינו משפע של חקלאות, גידולים מיוחדים ואנשים שמתגאים בעבודה ובתוצריה באותה מידה.
שוק האיכרים שלה (ושל העיירה הסמוכה בון, אוצר קטן ומקסים בפני עצמו) איננו פלסטיק תיירותי מבוים, אלא מופע כמעט יומיומי שבו אנשים אמיתיים מצטיידים בדברים אמיתיים, כדי לבשל איתם בבית האמיתי שלהם ארוחה אמיתית. אספרגוס לבן ועלי חרדל, גבינת אפוואס שנשטפת בגראפה, פחזניות גוז'ר עם גבינת קומטה ועוגת ג'ינג'רברד, אסקרגו ויין קרמו מבעבע, עוגיית סבלה ויצירת פלאמנבה משגעת, מעין טארט ומקרון שיצאו לדייט, ואז החליטו לנסות לחיות ביחד עם קרם שקדים ומרמלדת תפוזים. חיים יומיומיים מפעימים, וזה עוד לפני שנכנסים לעומק הצלחות והסירים פה - ללחמים האדירים ולמסעדות המישלן (כולל Cibo הממושלנת-מסחררת), לטאבון הנאפוליטני שרותח גם כאן ולוויטרינות הכמעט הסקסיות במופען.
רונית צין קרסנטי עשתה קריירה כקונפיסייר, ואז הבינה שיש עוד אינספור ממתקים שמחכים גם מחוץ לקלחת הסוכר המבעבעת.
בשנים האחרונות היא מוציאה טיולי אוכל שמחברים בנקודותיהם פנטזיה ומציאות, חלומות טעימים ומימושם ("שוקולד אקספרס", למשל, הוא ההמצאה האחרונה שלה. כולם לעלות, הרכבת יוצאת בקרוב). הקבוצות קטנות, הציפיות ענקיות, והיא מצליחה לאזן הכול עם ידע אינסופי והבנה שלפעמים הידע הזה צריך להפנות אצבע רק לנקודה שבה אופים את הקרואסון הכי פוטוגני בסביבה.
בזמן שהפירורים שלו נושרים על החולצה, ובשניות הספורות שבהן המקומיים לא מביטים על הקבוצה בהלם, היא מספרת על עיטורים עתיקים של הכנסיה המיתולוגית בעיר ועל התהליך המדויק שבו מורכבת סוכריית הילדות של תושביה. איתה, נדמה, זה לא רק טיול אוכל ולא סתם טיול מאורגן ובוודאי לא טיול משפיענים בהגדרתו השטחית. מי שמקשיב, חוזר הביתה עם מזוודה פנימית עמוקה יותר, במסלול הירוק באמת של החיים.
קשה לדמיין יומיום מנוגד יותר להוויה הישראלית מאשר איזה רביעי רנדומלי של סוף מאי בדיז'ון, עיר הדוכסים של האזור. ב-12:30 בצהריים החנויות הקטנות נסגרות (ספורה נשארת פתוחה, אל דאגה, וגם פרימרק במרחק נסיעונת ולא יותר) והאנשים יוצאים להפסקת צהריים. בתשעים הדקות הבאות הם אוכלים טוב, מדברים טוב, צוחקים טוב - לרוב במקביל, רצוי על פיסת דשא אינסופית בפארקים המשבצים טבע בין האבנים העתיקות.
קשה לדמיין, ובלתי אפשרי לסדר את זה בראש ישראלי שמתבל כל מנה פה בטעם לוואי של שגרת בית. גם בלי המלחמה הבלתי נגמרת, הרגש העיקרי שמלווה אותך הוא שמחה מתפרצת על חיים של אחרים, ומרירות משתלטת על חיים שלא יהיו שלך.
ההנאה שלך מכל זה תלויה בלעדית ביכולת למדר את הראש מהלב, ומהבטן. בהתאמה, ובחוכמה רבה, הטיול ויתר מראש על כל יומרה ליישב את הפער. איך אפשר. במקום זה, הוא העדיף ליצוק מדרגות קטנות ושמחות מתוך המישור העגמומי של כולנו. לייף, סטייל, אפילו שיק. אחת ועוד אחת, בסוף נגיע למעלה.