חיים של שמחה, ובירה לשטוף אותם: מסיבת הקצף של אוקטוברפסט

החלונות של המטוס מבלבלים כהרגלם את הפרופורציות, אבל לא מצליחים לטשטש את התמונה הכללית, הניבטת ברורה ובצבעים חדים לקראת הנחיתה. עשרה גוונים של ירוק, מספר דומה לפחות של כחול ותכלת וכתמים גדולים ומאורגנים אך עדיין שוליים של אפור-בטון ושחור-כבישים. מינכן, אתה מבין דקות ארוכות לפני שהגלגלים נוגעים באמת בקרקע של מסלולי נמל התעופה פרנץ יוזף שטראוס, מאפשרת לטבע להיכנס.

האגמים שמסביב מגיחים מפעם לפעם מבעד להרים, גורמים לך להתכנס במבוכה עם הכנרת הבודדה שלך. נהר האיזר, מצדו, מתחיל קטן ומפותל וגדל ככל שביקורת הדרכונים מתקרבת. אתה קורא על "זרימת החיים של מינכן על הנהר", מדפדף ל"עשר המלצות למסלולי טיולי מים ליד מינכן", ממשיך ל"הגעה לעבודה בשחייה" (ברצינות, נשבע שיש כתבה כזאת) ומסכם עם קצת היסטוריה, העוסקת בהקמת גשר בודד ב-1158, מעל הנהר כמובן, שהוא גם הגשר שהוליד את מינכן.

מים, מים חיים, מתחברים כאן לתשתיות גרמניות מודרניות, מהסוג שמסתכל עליך בעין עקומה כשאתה מברר איפה אפשר לקנות בקבוק מינרליים מפלסטיק. גאוות מים אמיתית, ומוצדקת. ובכל זאת, אתה תוהה אחרי חמש דקות בלבד ברחובות, יכול להיות שכולם כאן חיים על בירה בלבד?

המספרים מהממים, ובשלב מסוים בשבוע הזה - שלב מוקדם מאוד, בהינתן שאתה לא עובר עשרים דקות ללא ריפיל של כוס הבירה הענקית שלך, ליטר לפחות - אתה מחליט באופן מושכל להפסיק לתעד אותם.

כי מסעדה אחת מוכרת כאן בירה בהיקף של פסטיבל ישראלי שלם, ואני עדין. ולאנץ' אחד כולל כאן לפחות שני סיבובי מזיגה, לא משנה כמה המקומיים יכחישו את שתיית הצהריים. ועל ארוחת הערב אין מה לדבר, בעיקר כי אין מילים שיכולות להיכנס בין הכוסות הגבוהות שממלאות את השולחן.

אז כשהאנשים המצוינים של מבשלת פאולנר, שאירחה אותי בנסיעת העבודה הזאת (אני יודע, מישהו היה צריך לצאת למשימה המפרכת והמייסרת הזאת, אין ברירה), מובילים את הקבוצה לתוך חדר ענקי של דודי נחושת ומפצירים בך רק לא לגעת כי קשה מאוד לנקות, ואז עוברים לדבר על הקטוליטר ועל ניהול מלאי, על לוקיישן אחד שנותן תפוקה של מדינה קטנה ועל צינורות ששומרים על לחץ בזמן שצריך לשרת מאות אנשים בו-זמנית, ולהוציא ליטר בירה תוך שניות בודדות, כל מה שנותר הוא להפקיד את המחשבון במקומו, ופשוט לשתות עוד קצת. לחיים, ו-Frost!

מינכן, על פי שמרית סוטר-שרייבר, ישראלית שחיה בעיר ומציעה בה סיורים מודרכים (ומצוינים) בעברית, אובססיבית לבירה שלה. היא מובילה אותנו בין הרחובות והסמטאות היפות של מרכז העיר העתיקה (והמשוחזרת כמובן, כמעט כלום לא שרד פה את מלחמת העולם השנייה) והאובססיביות הזאת צפה. שוטפת את המדרכות בבירה, אלא מה.

השמש עדיין לא במרכז השמיים, והביר-גארדנס מלאים. בתוכם, מלאות גם הכוסות, אבל זהו רק מצב צבירה זמני מאוד. מיד הן יתרוקנו וייתמלאו מחדש. כך גם ב-‪Viktualienmarkt‬, שוק האוכל הפתוח שמציע אינספור דוכנים ובתוכם אינספור פיתויים, אבל איכשהו מסליל את כל מבקריו לחביות, ולכוסות, ולבירה.

זאת תרבות, כמובן, ומסורת, ומשהו שגדלים עליו, אבל גם תשוקה אמיתית לקראפט, עבודה, התמחות ומומחיות. "מלגת ההצטיינות הבווארית כוללת עד היום מגורים וכלכלה", היא מתארת, "וגם שני בקבוקי בירה על מפתן הדלת, כל בוקר". פה, הבירה הזאת היא חלק אינטגרלי מהיומיום שלך. לא סיפור בפני עצמו, ולא סטייה מקו העלילה. לא המוקד התסריטאי אבל גם לא טוויסט. פשוט יסוד, עמוד תומך לחיים.

אנחנו כאן, עם זאת, לא בשביל היומיום והשגרה, אלא בשביל ההיפך הגמור ממנה - פסטיבל אוקטוברפסט, שמשתלט על העיר (מרצון, היא מתמסרת אליו באופן טוטאלי ומובן בהחלט) מדי שנה למשך קצת יותר משבועיים, מאזור אמצע ספטמבר ועד יום ראשון הראשון של אוקטובר, אם כי גם זה מעט גמיש (השנה, למשל, הוא התחיל ב-21 בספטמבר ועתיד להסתיים ב-6 באוקטובר).

שורשיו ידועים, והולכים רחוק ועמוק, עד 1810, וחגיגות הנישואים של לודוויג נסיך בוואריה ותרזה נסיכת סקסוניה-הילדבורגהאוזן. הרצון לשמר את השמחה ההמונית הזאת ואת החיבור בין אצולה ועם, הוביל למסורת החגיגית, ומכנס היום ב"שדה תרזה" שבלב העיר מיליוני אנשים, במה שהפך לאורך השנים לפסטיבל הגדול ביותר בעולם.

הכניסה (החינמית, משלמים בנפרד בכל דוכן) למתחם היא, כצפוי, ההיפך ממה שהראש הישראלי מתכונן אליו, בטח בימים האלה. רחובות רבים מתנקזים לפארק האורבני הפתוח, ומובילים פנימה תנועה עקבית ומדהימה של אנשים משעת הפתיחה (10:00 בבוקר בימי חול, שעה קודם בסופי השבוע) ועד הסגירה (23:30 עד חצות). את המסה הזאת מפלטרים מאות אנשי אבטחה, שעוצרים אותך רק כדי לבדוק תכולת תיקים (קטנים, תיקי גב אסורים).

משם, אתה נסחף בבת-אחת לחגיגת קולות וצבעים, בירה ואוכל, חיוכים וריקודים - בת אינספור מוקדי אנרגיה והתרחשות. ההיקף גדול עד כדי בלתי ניתן להכלה. אתה צועד באחד מרחובות הפסטיבל, מנסה לשרטט מתאר הגיוני של סקירה ובילוי, ומבין תוך דקות. לא, תוך שניות, שאין טעם בתכנונים. זה ענקי, זה כובש, וצריך לאפשר לו להיות ענקי ולאפשר לו לכבוש אותך.

ההכנות הולגיסטיות להקמת המפלצת השמחה הזאת אורכות חודשים ארוכים, והליבה שלהן היא מתקני שעשועים ענקיים, ואוהלי בירה ענקיים עוד יותר, שהכינוי "אוהל" כמעט לועג להן במין הפוך על הפוך, כי בפועל מדובר באולם נשפים בקנה מידה מונומנטלי, במועדון חברים, בבר המונים, ובמסיבת קצף גרנדיוזית. קצף של בירה, כן?

פאולנר, אחת מאבני היסוד של מינכן וללא ספק מעמודי התווך המסחריים-חברתיים שלה (לרבות חיבור חזק לבאיירן מינכן כמובן, על דניאל פרץ ונועה קירל וכל המשתמע) היא מוקד הפסטיבל, לצד חמש מבשלות מקומיות נוספות שמחזיקות בתו-התקן הבווארי המאפשר להן כניסה, ופעילות.

האוהל הצהוב מנהל שני סבבי הושבה ורק כשאתה נכנס פנימה אתה מבין שכאן אין עניין ללוגיסטיקת הזמנות סטייל תל אביב. אלפי שולחנות ארוכים מאכלסים את האוהל בשני מפלסים לפחות, וכל אחד מהם עמוס - באנשים, בכוסות (מוגשת כאן בירת אוקטוברפסט מיוחדת וממוקדת, מורכבת מעט בטעמיה ונפלאה כבת-לוויה), בצלחות אוכל, בסימני מגפיים שרקדו את עצמם לדעת.

בפנים חגיגה, ובחוץ חגיגה. המתקנים המוארים מחזירים אותך מיד לילדות, ולימים יפים יותר של הנאה נטולת דאגות. כלומר, אלא אם כן אתה מאלה שדואגים מרכבות הרים, מרכבות שדים, או סתם ממתקנים ששאבו השראה מסרטי האימה המודרניים, ומפצירים בך בחיוך לשים רתמה, להדק חגורת בטיחות ולהכניס את הטלפון למקום בטוח.

מסביבם, טרפת של אוכל רחוב על כל תצורותיו ופורמטיו, בכמויות ובהיצע שמכריחים אותך להתנסות, לטעום ולעבור הלאה. זאת בעיה כשאין לך שום רצון להשליך הצידה חצאי מנות, ובעיה גדולה מאוד כשניחתת ההבנה שהצלחת לכסות עד עתה כ-2.4% מהאפשרויות הטעימות של הפסטיבל, והבטן כבר מתפקעת.

יש כאן את המובן מאליו - להיטי גרמניה בדמות נקניקיות מגוונות, כריכים עם מקרל מעושן, עוף שמפורק לכל כיוון אפשרי ומרקים סמיכים - ויש גם שורה ארוכה של הפתעות, הבלחות, התעסקויות אצבעות וידיים ואכילה תוך כדי הליכה, לדבר הבא. זה הבינג' הטוב ביותר שאפשר לעשות, כולל נטפליקס.

סלמון שלם, למשל, שמונח בחזית דוכן אחד ומחכה להזמנה שניות אחרי צלייה בתנור. תנועת מלקחיים זריזה תולשת ממנו "פלייקים" בשרניים שמוכנסים לתוך לחמניה טרייה עם חמוצים ואיולי, והנה כריך מהטובים שאפשר להרכיב. פשוט אך מושלם.

וצ'יפס גם, בהמוניו. טרי ולוהט. צ'יפס וגירסה מקומית לתפוצ'יפס, קלחי תירס שמגוררים במקום לקערות ענקיות, אינספור בוטנים ואגוזים מצופים בסוכר ובקינמון, שוקולד ניגר, סופגניות קטנות שמחברות בלי לדעת לוקומדס יווניות וספינג' מרוקאיות, ומזללה של קינוחים ממזרח אירופה, מאוסטריה הסמוכה, ומגרמניה גם כן.

יש בה שטרודלים בשלל מילויים, פרנץ' טוסט מתוק, קייזרשמרן פנקייקי-פירותי והדבר האמיתי שהוא גרמקנודל על המקום, בפנים שזיפים מתובלים ולוהטים, ובחוץ שמיכה-סמיכה של קרם וניל עדין. מנת ענק, שגררה גם את ההבעה הכועסת היחידה שקיבלתי במתחם, מבעלת הבית שלא הצליחה להבין איך לא סיימתי הכול מהצלחת.

על פי אנשי פאולנר, אתה יכול להיכנס לאוקטוברפסט לבד, ולסיים את הערב מחובק עם החברים החדשים הכי טובים שלך. זה ניכר מסביב, באוהל ומחוצה לו. קשה להשוות, כמעט מגוחך להשוות, אבל הראש רץ ממילא בכל דקה חזרה לישראל בגלל כותרות החדשות, ואתה תוהה באופן קבוע ושיטתי איך דבר כזה היה נראה, ומרגיש, כחול-לבן.

התשובה היא שאין טעם בתשובה, וממש אין טעם בשאלה. כאן כולם שותים, ואיכשהו רק בודדים מסיימים את הערב מסוחררים, שיכורים, זקוקים לעזרה. הם מקבלים אותה מאלפי העובדים של המקום, וכל השאר ממשיכים בענייניהם, ממשיכים לשמוח. אי אפשר כאן אחרת, וזה מדבק.

מינכן עצמה נחשבת לעיר היקרה בגרמניה, ומציגה תעריפים כפולים מברלין, למשל, בשכר דירה ובמחייה ובסל קניות ממוצע בסופר. היא מרשה לעצמה להיות כזאת בגלל שהכול כאן מתוקתק ועסקי ומשגשג, אבל גם נכון בקנה המידה שלו. "במקום הזה סופרים את הזמן בימים ובשבועות, לא בשעות ובדקות", הגדירה את הלך הרוח הזה שמרית, רוצה לומר שכאן הלייפסטייל הוא בילט-אין, ואיתו הסטייל, והלייף בכבודם ובעצמם.

היא מציגה בפנינו את בניין העירייה המרהיב, ומצביעה על דגל ישראל שמתנוסס בחזית לצד דגל אוקראינה. גאה, בטוח בעצמו, ונשען על רוחות אהדה מקומיות. למחרת, ולא רחוק מכאן, יתייצבו שוב אנשים כבר בשש בבוקר כדי לתפוס מקום לקראת פתיחת שערי הפסטיבל, ואתה מתחיל להזדהות עם האקט הזה, ולחבר אותו להתרחשות, ולעיר עצמה.

המינכנאים אומרים שלעולם לא תבין מה קורה באוקטוברפסט עד שלא תחווה אותו. אחרי שחווית, אתה חייב לחזור.