את האורחים של קפה סזאר אפשר למיין היטב עוד לפני שהם עשו צעד אחד בודד בתוך המסעדה. הקבועים שבהם מגיעים אליה בנינוחות ובטבעיות שיכולות להיווצר רק במערכת יחסים מתמשכת ובריאה. אם לא הייתי יודע אחרת, הייתי רומז אפילו על איזשהו פתח סודי באחד הקירות, או כניסה נסתרת מהמרתף - מהחניון ישירות לשולחן.
אבל בהינתן שאני לא יודע אחרת, ובגלל שאני כנראה לא יודע כלום, אני מוצא את עצמי מתקרב אליה באופן הכי רחוק מניחוחות ומטבעיות, וכחלק מקבוצת האוכלוסייה השנייה שלה - הלא קבועים.
למעשה, מיקומה בתוך ואקום תעבורתי וחנייתי - על הכביש המחבר את פארק המדע ברחובות לשכונות המקיפות את מכון ויצמן - מאלץ אותי לנווט אליה תוך כדי נטישת הוויז, ואימוץ שיטות הגעה שהיו מקובלות מאוד בקרב יורדי ים לפני כמה מאות שנים. לכן, אם ראיתם באזור מישהו יורד בשביל זוויתי באופן מוגזם ומקורצף כמעט בהתרסה, מביט לצדדים רק כדי לוודא שהוא לא פולש לאיזושהי מעבדת מחקר או מכון חקלאי סמוך, אל תפנו אליו.
בעיני רוחו, מדובר בהרפתקה מסעירה בארצות בלתי חרושות. עבור כל השאר, מדובר עדיין בבית.
יותר ממוסד. קפה סזאר
לקרוא לה מוסד יהיה להקטין את מה שהיא הצליחה לעשות בשני העשורים האחרונים, כי לפעמים זה לא רק משך התקופה - אם כי גם 20 שנה הן חתיכת משך - אלא גם איכות הקדנציה.
מימי פתיחתה ועד היום, לא הייתה יציבה ממנה במתחם העסקי-בלייני שיושב על הכניסה הצפונית לעיר. מקומות קמו וכרעו, ניסו והצליחו חלקית עד שנפלו גם כן, התעקשו והתחלפו ולא ידעו את מה שסזאר ידעה כמעט מיומה הראשון. פה, כמו באזורים דומים ברחבי הארץ, קהל הצהריים אולי שונה מהותית מקהל הערב - לא רק בכרטיסי הסיבוס שלו, אלא גם ממש בזהות האנשים - אבל אין צורך להתייחס לקבוצות האלה אחרת. למעשה, טוב יהיה אם תתייחס אליהן אותו דבר.
בכבוד, שיהיה נעים, עם אוכל שיש בו משהו לכולם (ושהמשהו הזה לא יהיה המכנה המשותף הנמוך ביותר,) ועם מדיניות תמחורית בלתי גרידית. תהיה בן אדם, תהיה מסעדה, יהיה קהל, בקיצור.
כעת, הקהל הזה מתבקש להגיע למקום חדש שהוא גם המקום עצמו, מאות מטרים בודדים בלבד מהכתובת המקורית, עם שאיפות לכתוב את הפרק הבא של סזאר, בלי לסגור את הספר על אורחיה הקבועים. זה מסובך אפילו רק כמשפט כתוב. עכשיו נסו לדמיין את המובינג עצמו.
התוצאה, באופן מפתיע מאוד בהתחשב באתגר ולא מפתיע בכלל בהתחשב בבעלים ניסו כהן ואיתי פלח, נהדרת כלוקיישן. גדולה מאוד במרחביה - פנים וחוץ, חציצה סבירה מהכביש וגינה אחורית שעליה כבר נרקמות מזימות חיוביות - ויפה מאוד בעיצובה. יש בה מקום לשולחנות משפחתיים, ויש בר גדול מאוד, דומיננטי ומרכזי, ומעברים רחבים ומטבח רבע פתוח, ולובי שבבוקר מתפקד גם כמוקד טייק-אווי.
יש נדל"ן, יש ספייס, אפשר להתחיל לאכול.
התפריט לא יוצא מגדרו כדי להכריז על מקוריות, אבל גם לא מרגיש מקובע או מפוהק.
הוא נפתח עם קרוקט כרישה וארטישוק (39 שקלים), קצת דגים נאים - סביצ'ה עם פיסטוק, סשימי על גספצ'ו עגבניות - וצלחות שעושות קצת עוגנים מקומיים (קולורבי מעושן עם שמן עירית ופטה, קציפת תירס עם פטריות צלויות, רוסט סינטה עם חרדל וסלסה ורדה) וקצת יציאה לאוויר הפתוח. שיפוד מלפוף, למשל, מתעסק גם עם טחינת אגוזי מקדמיה וגם עם דבש. קלמרי צרובים מתחברים לאחו בלנקו ולתפוחי אדמה. כרובית נקצצת לסלט גדול ונעזרת בתמרים ובהרבה לימון כדי להרים עוד קצת, וחלה קלויה סוחבת שרימפס בחמאת עגבניות.
בראסרי מקצועני, כמו שמגיע לנו בכל עיר.
זה ממשיך גם למנות הגדולות יותר, עם שבע צלחות עמוקות של פסטה (89-119 שקלים) ועשר עיקריות שמתמקדות בבשר (76-139, לא כולל תמחור לפי משקל לנתחי אנטריקוט על העצם). אמרנו משהו לכל אחד, לא?
יש פה, בין היתר, ספגטי קרבונרה ובוקטיני בולונז עם ריקוטה פרסקה, טורטליני גבינות, עירבוב שמח של ארטישוק-כרישה-זיתים ומנצחת בדמות פפרדלה זנב שור - לכאורה חורפית, בפועל מסתדרת היטב גם במזגן, עמוקת טעמים ובישולים, וטעימה. פשוט כך.
אחרי אלה, רצוי במקביל, ההתלבטות זזה בין שלושה המבורגרים - מסורתי, "צרפתי" עם פטריות צלויות, גאודה ואיולי כמהין, או בפורמט קציצת אנטריקוט עם דמי גלאס והאש בראון - ועוף צלוי, בין דג ים שלם ובין פילה סלמון, ובין שניצל וינאי לשניצל עוף. לא תתקוף אותך מהדף שום קריאת הפתעה, וביושבך על הבר, אינך מעוניין בכזאת. פה, ובעצם בהרבה מאוד מקומות דומים, אתה רוצה בדיוק את זה, ורוצה ביצוע כמו של סזאר.
לאוכל המצוין מצטרפים בסופו של ערב קינוחים טובים, ואת כל אלה עוטפת כל העת תחושת ביטחון שאין להגדירה אלא כיוצאת דופן במסעדות ארצנו. השירות פה לא מתנחמד ולא מסתחבק, אלא מעולה. הבר מתוקתק ועדיין מצליח לחייך. מסביב, יושבים דייטים ויושבים הורים עם ילדיהם, וכל אחד מהם מקבל את מה שנכון לו באותה נקודת זמן, באותו ערב. זה לא רק מסובך ומאתגר, זה גם מרתק לצפייה מהצד.
קל היה לפטור את כל המנגנון הזה בניסיון, ולתייג את המסעדה כמכונה ותו לא. אבל האמת היא שמכונה לבד זה רע, וכל מכונה צריכה נשמה ולב, עיניים לראות קדימה וראש לחשוב איפה כל זה ייפגש. במקרה של סזאר, זה פשוט - על הכביש, בתוך פארק המדע, בחניה הסודית של הקבועים.
קפה סזאר, המדע 15, רחובות, 08-9465444