ז'אנר המסעדות לכולם בערי הפרבר הוא, כידוע, הטרנד היותר לוהט בסצינת המסעדות המוכה והחבוטה של ישראל אם כי מורכב לדבר על להט במציאות הבלתי סבירה הזאת, ומורכב כמעט באותה מידה לדבר על להט בהקשרי הז'אנר - מסעדה גנרית, מסעדת רשת או שילוב בין שתי הסוגות. מלהיב קולינרית למי שמחפשים חידושים או סתם מצוינות זה בדרך כלל לא, אבל כשזה עשוי טוב ונכון מסוגו זה הרבה יותר ממה שאפשר היה למצוא עד לא מזמן.
לכל ביקורות האוכל של אבי אפרתי
הביקורת הנוכחית התקיימה בעוד בראסרי, אבל בפרבר קרוב - רעננה, מקום מושבה של אגוסטין, חלק מקבוצת קפה נואר, הכוללת גם את סבסטיאן בהרצליה, כך שהגענו עם חיבה.
תחושת הקופי-פייסט הגיעה כבר בהתחלה. אגוסטין מזכירה מאוד את סבסטיאן. בדיוק כמוהו יש בה חלל פנים נעים, אך חלל החוץ המקורה שלה הרגיש סתמי למדי. טוב שהזמנו בפנים. השירות היה מהסוג הלא מאוד קשוב. יותר מדי פעמים היינו צריכים לבקש שוב ושוב דברים פעוטים כמו מפית, מגבון, מלח ועוד. בהדרגה, ה"לא קשוב" הלך ונעשה רשלני לכדי סכינים לא חותכות לסטייק, שנאלץ לחכות בצלחת יותר מדי זמן, ועוד.
היינו שלושה והלכנו על שתי ראשונות, פסטת ביניים משותפת ושתי עיקריות.
סשימי דג ים (73) וטרטר בקר (74) הגיעו יחד. בסשימי היו נתחי מוסר ים עם זרעי עגבניה, שמן זית, צ'ילי ובצל קצוץ. הדג עצמו היה לא רע באיכויותיו, התוספות היו בסיסיות, קצת בסיסיות מדי אולי, אבל הסך הכול זכה לציון עובר.
טרטר הבקר, להבדיל, היה עם הרבה פחות ייחוד. גם בו היו רכיבי הבסיס של טרטר קלאסי, והוא הגיע לצד לחם קלוי וראמולד; אבל חוסר הייחוד שנכח אבל לא פגם בחינה של המנה הקודמת עבד כאן כנגד המנה. הבשר לא היה טוב דיו והשלם היה בנאלי מדי, גירד את הבינוניות מלמטה.
הזמנו גם לחם הבית (24 שקלים) וכשהגיע ביקשנו להחזיר אותו. היו שם 4 פרוסות קטנות ללא מאומה לצידן. זה הרגיש קצת מוגזם ובעיקר מבאס.
המשכנו לניוקי בחמאת עגבניות (79), "השניצל של קפה נואר" (79) כי אי אפשר לעבור במסעדות הקבוצה ולא להזמין אחד, וסטייק אנטרקוט (168).
הניוקי התגלה כמנה הפחות טובה בארוחה. חמאת העגבניות הייתה אנמית במיוחד, ללא טאץ' כלל, והניוקי לא טובים כלל במרקמם כמו גם בטעמם. גם במונחי מסעדות מהסוג הזה הרגישה המנה הזו רשלנית.
אחת הסיבות שאנחנו נוטים חיבה לנואר היא השניצל, שכמעט תמיד טעים שם. השניצל שקיבלנו פה היה בינוני למדי. עניין של מידת הקפדה בפרטי הביצוע. הפירה בצד היה בסדר לגמרי.
אחרי התנודתיות הלא מאוד מגניבה הזו, שבשום שלב לא סיפקה נסיקה, הגיע סטייק טוב מאוד עד מצוין. הבשר היה מהראויים שפגשתי בזמן האחרון, מידת עשייתו בדיוק כמו שביקשנו - מידיום רייר - ומקדם התמורה לכסף מצוין. אלא שאז הגיע אירוע הסכינים, כלומר האין סכינים. הסטייק אולי לא התקרר אבל חיכה הרבה יותר מדי זמן ובדרך ראינו את המלצר שממנו ביקשנו סכינים עושה מיני דברים אחרים. כמו בפעמים קודמות במהלך הארוחה, הסכינים הגיעו רק אחרי שביקשנו ממלצרית אחרת.
קינחנו בטארט לימון (56) על בסיס בצק פריך, קרם לימון, מרנג וסורבה לימון ובזיליקום - מנה טובה עוד פחות, בערכים מוחלטים, מניוקי העגבניות. הבצק הפריך הרגיש לא טרי, עם מעט טעם לוואי, הקרם היה סתמי וצמיגי, קציפת הלימון מתוקה בטירוף, הסורבה לא טוב ועל הצד הגיעה מריחת ריבה מיותרת. זו הייתה עוגה שנראתה והרגישה כמו במלכודות תיירים באירופה, וחבל.
זו הייתה אחת הפעמים יוצאות הדופן שהסתפקנו בעשרה אחוזי שירות בלבד, כאקט מחאה שכנראה עניין בעיקר אותנו. 529 שקלים הם אמנם לא הרבה כסף במונחים המוכרים לנו על ארוחה לשלושה, אבל האוכל לא היה טוב דיו. הייתה בו לא מעט תנועה בין בינוניות לרשלנות וסטייק טוב מאוד אחד. לא ככה צריכות להיראות ארוחות בבראסרי של פרברים, גם כשהוא גנרי. אפשר וצריך יותר.
אגוסטין, זרחין 13, רעננה, 09-7437447