פאם גריר מחזיקה את תקרת הג'ין קלאב סופרים עם שתי עיניים פקוחות לרווחה, ריסים שקיבלו כבר בסבנטיז הכרה מאונסקו כאתר מורשת עולמית ושיער שמגיע עד דיזנגוף סנטר, וגורם לך ללכת לאיבוד בתוכו (השיער, לא הסנטר. בעצם שניהם).
המבט שלה חולמני אבל ממוקד, מסתכל רחוק אבל נותן הרגשה של כאן ועכשיו. רק היא יודעת איך אפשר גם וגם. כשהבר נפתח, הבטיחו לה כאן חיים ופרנסה, אפשרויות קידום ואופק תעסוקתי. הבטיחו עולם, או לפחות להיות חלק מהעולם.
ההבטחות האלה קוימו בחלקן, וגם החלק הזה נחשב רק אם אתה ציניקן אמיתי, כזה שממתג את הקורונה כתקופה שבה תל אביב הייתה חלק אינטגרלי מהגלובוס, וגם משותקת כמוהו. אחר כך, כפי שכולם יודעים, הגיעו עשרים דקות של שקט ושנתיים של רעש מחריש אוזניים, כך שקל מאוד להבין למה היא חושבת על נקמה, או לפחות על פייבאק. כמו כל אחד ואחד מהסרטים שלה, גם כאן זאת לא שאלה של צדק, אלא של מה נכון.
ומה שנכון עכשיו זה הג'ין קלאב סופרים.
עולם ומלואו, ועיר. ג'ין קלאב סופרים
הבר הזה התחיל את דרכו כמקום שמקדים את זמנו, והנה, ברוך השם והמצב, עבר חצי עשור והזמן לא זז, כך שההגדרה הזאת עדיין תקפה. הוא התנער במהירות, על ההתחלה ממש, מכל סממן גימיקי, מנסה להראות לתל אביב שאכן אפשר לבנות בית שלם - קירות ומדפים, שולחנות וכיסאות, שיחות שלמות - על ג'ין בלבד, ושעוד יישארו חומרים לגלריה, ולפנטהאוז. מנסה, ומצליח.
תל אביב הקשיבה. הימים הראשונים שלו, אי אז, סימנו יפה את הדרך, מערבבים משקאות ומוחקים גבולות. הזינוק הג'יני ברחבי העולם לא דילג מעל ישראל, והקפיצים היו אותם קפיצים - משקה ורסטילי שכל אזור עושה קצת אחרת, וכל אדם יכול למצוא בו משהו.
אז, הכול נכנס לסחרור. העולם המשיך, הארץ דממה, וכשאנשים חזרו לשתות הם עשו את זה, עדיין עושים את זה, שונה. כמעט כל מקום היה מוותר ומבכה את הטיימינג ואת היעדר המזל. פה, בחרו במודע לא לשרוף את המועדון, אלא להצית אש חדשה בתוכו.
הריסטארט של הג'ין קלאב נשען על שתייה ועל אוכל, על פניו עניין אלמנטרי, ובפועל שיפור ניכר מהפוקוס החד-ממדי שהיה פה בעבר. זכורות כאן ישיבות וזכורים כאן בילויים שהביאו לשולחן מנות מברים סמוכים ואחרים של הקבוצה (דנים השכונתי יותר, למשל), בפורמט מאולתר וחופשי שהיה גם מעצם טבעו מעט לא רציני.
כעת, בעזרת מעיין שמחה מפיצה 180 הצמודה ללוקיישן, מנסים לסנכרן השקעה בין הכוסות לצלחות, ולתת להן לדבר אחת עם השנייה בשפה שהן מבינות. זה אומר מהודק וחד וחזק, תפריט קצר אבל מושקע שמתחיל מהר ונגמר מהר ובין ההתחלה לסוף (ובין קוקטייל לקוקטייל) אתה מוצא את עצמך רוצה הכול מתוכו, וגם מזמין הכול.
יש כאן שתי ברוסקטות (42-44 שקלים) שמחזיקות אספרגוס-ארטישוק וגלייז פלפלים צהובים או גבינת בושה וקרם פרש עם ריבת בצל ושקדים, סלט ירוק עם תפוזים, מנת בר של שרימפס בחמאת טימין (34 שקלים), הוט-דוג בקר וצ'דר עם איולי רוזמרין וארוגולה (46 שקלים) וגם שיחוק בדמות פופקורן בחמאת דבש מתובלת מדביק אצבעות, מדביק שפתיים.
הפיצות (69-89 שקלים) מרכיבות מטבען קטגוריה נפרדת, ומחברות באופן נדיר את הדבר שאתה הכי רוצה לאכול כל הזמן למקום שבו אתה רוצה לאכול אותו. ברצינות, מתי ישבתתם בבר קוקטיילים ויכלתם להזמין פיצה טובה? כאן יש שבע כאלה, עם שרימפס ותירס מתוק, עם ארטישוק ובייקון ושום קונפי ועם הצדעה ללוחמים שהצטלבו עם מעיין לאורך הדרך. "עמית", למשל, מחברת אספרגוס, בצל פריך ופרמזן, בעוד "גיא" מגבירה עם פפרוני ודבש צ'ילי מותסס, רק כדי לפנות מקום ל"נתן" על בשר הסרטנים שלה.
עם האוכל, בא התיאבון. לקוקטיילים כמובן. אור האריס עשה סיבוב מרשים מאחורי ברים מקומיים מרשימים בהתאם, והחליט להתייצב כאן ולהרים פרויקט בלתי ישראלי בעליל של ספר מתכוני משקאות מטורף באורכו, מטריף בהשקעתו.
הוא חזר בזמן עד אמצע המאה ה-18, למד על תקופות יובש ותקופות לחות, עצר בהוליווד וספג בדרך דברים מהמזרח הרחוק ומהמזרח התיכון, ואז נכנס למקום היחידי בישראל, ומהבודדים בעולם כולו, שבו יש יותר ג'ין ממטראז'.
התוצאה היא מספר תלת-ספרתי של עירבובים, ויחידה מובחרת של Signautres מתחלפים שגורמים לך לשקוע, ואז להפוך את הדפים ולתת לו לעשות את שלו. ואין כמו שלו.
"Strawberry Letter" (ג'ין טנקריי, ג'נבר אולד דאף, אגבה, תה מעושן ותותים), למשל, או "Jungle Jazz" טרופי עם ליקר וניל וג'ין לונדון יבש, "Bubble Hustle" עם עלי חרדל וגזוז אבטיח או "אקווה בוגי" עם טעמי אומאמי מיפן. "סופרפליי" עם כוסברה והבנארו או "Pink Cadillac" שמוהל פלפל ורוד בג'ין בומביי, ליקר פסיפלורה, קמפרי ואמארו קקאו, תאנים ואגוזי לוז וסלק בלי לשכוח עוגני נגרוני (לבן כמובן), בזיל סמאש. בהצלחה עם הבחירה, בהצלחה עם ההתגלגלות הביתה.
למרות האישיות המוחצנת - נמרים על הקירות, בלאקספלויטיישן מעל הכיור בשירותים וכמות מראות שרואים רק בסטודיו לספינינג - הג'ין קלאב מעולם לא צעק את עצמו החוצה. הוא התחיל כספיק-איזי של ממש וגם כשתפס כבר עצמאות, הדלתות נפתחו לרחוב באגביות והוא בחר לחכות לכם שתחפשו אותו, ולקוות שאכן תמצאו.
בפנים, זאת לא יותר ממאורה ומנהרה, מטמון קטן עם שמונה כיסאות בלבד על הבר, ולא יותר משלושה-ארבעה תאי ישיבה מאחור. מהעיצוב ועד השפה, מהצבעים ועד בקבוק הג'ין מגוואטמלה, הכול הלך פנימה. עכשיו, נדמה, הגיע הזמן לעקוב אחר העיניים של פאם גריר ולהביט החוצה. זה מה שנכון.
ג'ין קלאב סופרים, המלך ג'ורג' 83, תל אביב, 058-4694482