אוקיי אוקיי אוקיי, אף אחד לא באמת מתבלבל בין תל אביב לברצלונה, ולא תמצאו מישהו (שפוי) שמסתובב על דיזנגוף ומדמיין לה רמבלה. נדמה לי, ואני די עדין בניסוח כאן, שעברנו את השלב הזה מזמן, עוד לפני חור המלחמה השחור שכולנו נכנסנו אליו לפני שנתיים וחצי, וכולנו עדיין שוהים בו ברמה כזו או אחרת.
יש נקודות השקה - ים, נמל שמחפש את עצמו, מזג אוויר - ויש גם דמיון, זה ברור לחלוטין, אבל כשצוללים לתוך ההשוואה חוזרים מהר מאוד למעלה, לתפוס אוויר. זה לא רק הכדורגל ואפילו לא היכולת לקחת מותג אחד (זארה, ברור) ולעשות ממנו חמישה יעדי שופינג שכל אחד מהם שווה בפני עצמו. אלה פשוט החיים שם, וכאן - שמחת החיים ועץ החיים ותשוקת החיים והחיים שקורים מהרגע שבו אתה מתעורר בבוקר ועד הרגע שבו אתה מסתובב בלילה כדי לתפוס עוד, ובכן, פיסת חיים.
אף אחד לא באמת מתבלבל בין דיזנגוף ללה רמבלה, אבל מדי פעם יש מקום שעוצר אותך לחשוב קצת. Eso, למשל.
אנרגיות מהסוג שכבר בקושי רואים כאן. Eso
הבר התל-אביבי החדש (יחסית, כמה חודשי פעילות) לא מתיימר ולא מתאמץ להגדיר את עצמו, אבל המעטפת שלו בכל זאת מבליטה איזשהו פאסון, וכל השאר משדר אנרגיות מהסוג שכבר בקושי רואים כאן לעתים קרובות - צעירות, חרוצות, מושקעות ומשקיעות.
זה עושה כיף להיכנס וכיף לשבת עוד לפני שהצלחת (והכוס) הראשונה תגיע. יפה פה, שלוש דרגות לפחות מעל המקובל ברחוב המעט נודניק הזה - נשמח אם תחליט, למשל, על הסדרי תנועה שיתפסו ליותר משבועיים ועל מקומות שלא מנסים לגלוש בכוח על הטרנד האחרון - ונעים פה, לפחות חמש דרגות מעל אותו סטנדרט.
ואם יפה, ואם נעים, ואם מלא, ברור שמשהו קורה כאן, לא?
השותפים (ליאור כהן, אור אסולין, נדב מורה ויונתן בן יהודה) דיברו עם הפתיחה על השראה מהספוטים השכונתיים הפחות מתוירים של ספרד וברצלונה, המחישו עם קנקני סנגריה (קרה כשצריך, חמה בעשרת ימי החורף הישראלי הנותרים) וצלוחיות וחיזקו משמעותית עם הצהרות על מחירים נורמטיביים. כל אלה, יודע כל מי שצעד כאן אי פעם לתוך "טאפאס בר", זקוקים לא רק להוכחה, אלא גם ליכולת התמדה. פה, לפחות במבחן הרנדומלי והאישי שלי, משתדלים מאוד לעמוד בזה, וגם מצליחים.
זה אומר, למשל, "קטנות" (10-38) שחלקן פשוטות בקטע פאן (שקדים מטוגנים, זיתים מתובלים, פאן קון טומאט שלא עושה עניין מעצמו) ואחרות משקיעות בעצמן מעט יותר (קשקשבל עם דבש ולימון פרסי, קולורבי צלוי עם קרם יוגורט-שום), וקטנות נוספות, הפעם בפורמט פינ'צוס (9-12 שקלים, שלישייה ב-28) שנועצות שיפוד בדברים טובים (צ'וריסו וגבינה, סרוולד וחלפיניו מוחמץ).
אם באתם לאכול, זאת התחלה פותחת תיאבון. אם באתם לשתות, זאת בת הלוויה האידיאלית. אם לא החלטתם בשביל מה באתם, אני מקנא בכם על הנינוחות, ובכל מקרה קחו קנקן (129 שקלים), בקבוק יין או קוקטייל ואפשר גם לדבר ולהחליט אחר כך. עדיף, אפילו.
התפריט לא נראה ככה, אבל הוא גדול, ויפתור בשמחה כל צורך וכל קרייב. יש בו - לבד מנקודת הזינוק שתוארה למעלה, גם צ'יפסר פעיל, מנות ירק שחורגות משטאנץ הסלט, "נאים" על בסיס בשר ודגה, נבחרת מרשימה של ברוסקטות ומה שנקרא כאן "מרכז שולחן". כלומר, עיקריות "רציניות" יותר.
השמן העמוק ולוהט מנפק קרוקט כרישה או סרוולד, פלפלי פדרון מנדטוריים, קריספי צ'יקן עם גלייז דבש-צ'ילי וגם את אחת מצלחות הפטאטאס בראבס המוצלחות שטעמנו בשנים האחרונות פה. מוזר, אני יודע, אבל רבים נכשלים בקלאסיקה הזאת. כאן, עם עודף מ-30, עדיף כבר להזמין פעמיים. פחות מזה זאת רמאות עצמית.
הברוסקטות (18-28 שקלים, 3 יחידות ב-62 או 5 ב-112. ניסיתי לברר מה פשר החשבונאות המוזרה, אבל שיחררתי) ממשיכות את הקו עם חיבורים טובים (ענבים וקרם פרש, ארטישוק ובצל מוחמץ, סלט ביצים ובייקון טלה), ואיתן גם "ספגטי ברברוסה" עם דג מפורק, גירסה שובבה וחכמה של פאייה פירות ים על בסיס פתיתים וקערה גונבת הצגה של גזרים צבעוניים עם ציר עוף, קשקבל ומספיק חמאה בשביל לגרום לך לצעוק לעולם שאתה בכלל איש של ירקות.
יחסית לארץ ולעיר ולרחוב עצמו, ובוודאי יחסית למה שכל אלה הרגילו אותנו, Eso מפתיע לטובה מהצעד הראשון ועד ההתגלגלות השיכורה החוצה.
המטבח שלו משתמש בדיזנגוף כמסלול משוכות, וכמעט משוויץ בקפיצות החלקות מעל המכשולים. הבר משווה עם שעשועי ג'ין אנד טוניק והשריות מסקרנות (רוזמרין נהדר, למשל, או תפוז ותמר צהוב) והחוויה בכללותה מתייחסת אליך בכבוד. ככה, לא משנה באיזה מצב נכנסת, ברור לגמרי שתצא בסוף משופר. היציאה הזאת עדיין תתרחש בתל אביב ולא בברצלונה, אמנם, אבל לפחות התקרבת קצת.
eso, דיזנגוף 174, תל אביב, 054-9372466