המוכשרים והיצירתיים שבינינו יכולים לדמיין את תחנת הרכבת הקלה של כיכר רבין בתל אביב, ואת הקו הירוק כולו שיחבר סוף סוף אותה, ואותנו, לציביליזציה.
האנשים האלה מסתובבים בינינו. הולכים על אבן גבירול כאילו הוא אינו מדגרת אסטמה מבעבעת, ויושבים על רחבת האבן המפורסמת כאילו היא אינה חניון של כלים כבדים, חפירות כבדות, חיים כבדים.
הם יכולים לדמיין, ולכל השאר יש את אתר הרכבת הקלה עצמו, ואת העמוד שמוקדש לתחנה הזאת. תמונת ההדמיה הראשית בו חמודה, לא יותר, ומציגה, ובכן, את אותה כיכר (כעורה) עם תחנה מדומיינת שחולשת על צדה המזרחי. גם הפסל (הכעור) נשאר, ואיתו גם מרחבי האין-צל.
לא ברור אם זה מה שאכן יתרחש פה בסוף. כולי תקווה שלפחות את שטיח האבן המחוספס והנוראי יחליפו, אבל אלה כבר זוטות של ייאוש. לא ברור גם מתי כל זה יקרה, כי אפילו האתר הרשמי של נת"ע הפסיק לחשב את קיצו לאחור. שלב 3, שהוא שלב חפירות התחנה התת-קרקעית, למשל, התחיל ברבעון האחרון של 2023 ונמשך ("משך ביצוע משוער", כמובן) שמונה חודשים. ברור. שום מילה על 2028, המועד הרשמי הנוכחי לפתיחת הקו, ועוד פחות מילים מאלה על הדחייה הבאה, שבוא תבוא.
כן, יש אנשים שיכולים לדמיין את כל זה. אחרים העדיפו להפסיק לחכות ולהתחיל לחיות שוב. רצוי עם משהו לשתות ביד.
אין צורך לחכות. הכוסית
הכוסית, מבית קבוצת TGV (הנסיך המצוין בנחלת בנימין, הגפן, מגדלור ועוד), מגדירה את עצמה כוורמוטריה מקומית, אבל היא יכולה בקלות להתפרע הרבה יותר עם ההגדרה העצמית. בר שכונתי, זה נתון, ובית קפה של בוקר, גם זה מובן מאליו. מסעדה שלא רוצה להיות מסעדה וטאפאס בר אם היה מדובר בעיר אחרת ובארץ אחרת.
וזה בדיוק העניין. הכוסית היא הכי מכאן שיש לנו, והכי לא מכאן שאפשר היה לעשות בהתחשב בנסיבות. היא יושבת על הרחוב השווה יותר של הכיכר, מתחת לבנייני הרכבת האולטרה-מי-חושב-שכיף-לגור-ככה ונהנית מהצל הבטוני ומהשקט היחסי. גם בשיאה של הכיכר, בשיאן של הפגנות ועצרות ואירועים ושבועות ספר, הצלע הזאת יכולה לספק לך שקט. תל-אביבית מאוד, כמעט סוד שמור של עירוניים ובו-בזמן מדרידאית, ברצלונאית, אפילו איטלקית במאפיינים מסוימים, עם נגיעת השכונות הבלתי מתוירות של ניו יורק ופריז.
הגזמתי? אולי קצת, בקצוות. בואו שבו פה ונסו לא להיסחף עם אותה השוואה בדיוק.
להתפרע עם ההגדרה העצמית. הכוסית
הרוח, בהתאם, משוחררת, שואבת חוזק מהעיצוב הפתוח - מין דופלקס עם קומת גלריה ששבר כל קיר וכל תקרה מיותרת והשאיר רק מה שנחוץ, ומה שיפה - ומתכתבת איתו. הבר תופס פוקוס עם בקבוקים מיוחדים וצבעוניים, מלאי פיתויים נוזליים, והמטבח קצת מסתתר במעמקיו, אבל סדר העדיפויות פה קצת מטעה. זה לא או זה או זה, זה יכול, חייב ולגמרי קורה שיהיה *גם* זה *וגם* זה.
כך גם באופציות הישיבה המגוונות - התרחשות חוץ, כמובן, ושולחנות גבוהים ומזמיני דייט בפנים, כוך כזה וכוך אחר ופינת שיש מול העירבובים והמזיגות, כיסאות גבוהים שרואים מה מתבשל ועוד התלבטויות נדל"ניות.
זה יפה בהיותו לא מתעקש להיות יפה. מעוצב בדרכו הבלתי מעוצבת, ובעיקר-בעיקר, כמה כיף לכתוב את זה, מזמין וחם וידידותי למשתמש.
וגם התפריט עושה את זה. לכאורה "לצד" הכוסית, אבל בשום פנים לא שולי. יכול להיות שהתחיל ככה. יכול גם להיות שזאת הייתה הכוונה, אבל משהו באוכל של איל בן עזרא (ודור דטנר, השף של הקבוצה כולה) עובד פה מצוין, מערער לטובה את תיאום הציפיות שאתה עושה עם עצמך, וגורם לך להזמין עוד, לא לעצור.
זה מתחיל, כמו שזה צריך להתחיל, עם אויסטר (28 שקלים) וממשיך לפוקאצ'ה מצוינת, עבה ושחומה, עם זיתים וחמאת זעתר שבשלב מהיר מאוד הופכת לניגוב נטול נימוסים.
משם, צלוחיות קטנות (12-28 שקלים), ספרדיות בשפתן, ועליהן גאודה ושום קונפי, למשל, שיפודים מוחמצים או שיחוק מקורי בדמות תמרים קונפי עם אנשובי ובצל מוחמץ. זה מתחיל מתוק ומסיים מלוח ועוצר באמצע כדי לצעוק, כמו שצריך אוכל כזה לעשות בעצם.
הלאה. דג כבוש עם ירק או תמנון אסקבאצ' עם תפוצ'יפס (27 שקלים) ממשיכים את שעשועי הקיסמים הארוכים. וטריו ברוסקטות (עגבניות מגורדות ושום קונפי, ארטישוק ושמנת חמוצה, סרדין עם פלפל צ'ומה וחמאה, 16-18 שקלים) מחזיר את השליטה לידיים, ולאצבעות המטפטפות הנאה.
קרוקט כרישה (36 שקלים) סוגר את המקצה בפורמט מלבני רחב, פריך מאוד, שמנוני רק במינימום, ומחזיק את עצמו מהתפרצות, עד שאתה מחליט. ואתה מחליט כמעט מיד, כרגיל.
וזה נמשך. אוכל קטן-גדול, חושב בלי לטרחן ויפה מבלי להתקשט באופן מזויף. סטרצ'טלה עם ענבים, דבש חריף ושקדים קלויים ליד טרטר דג עם רוטב מלון-צ'ילי-שומשום (65 שקלים). סשימי עם סלסת מלפפונים וצלחת עגבניות (35 שקלים) עם צלפים וחומץ שאלוט בועט. שעועית עם חמאת צ'ילי מותסס ותפוח אדמה עליון, פריך זאת כבר לא מילה עבורו, עם רומסקו ושמנת חמוצה.
אחר כך, אם שמרתם משהו ואיכשהו שמרתם על עצמכם, יש גם נקניקיה ותמנון עם חומוס קונפי, ברוסקטת שרימפס עם עגבניות שרופות וזעתר ומנת קלמרי פריך שגם היא מקבלת מהטוב הזה של תפוח האדמה ההוא.
זה נחתם עם עוגת גבינה וקרמו שוקולד, שני קינוחים שיודעים היטב מה מצופה מהם, ויודעים לא לדפוק את הציפיות האלה. שמח כאן במטבח, ושמח עוד יותר אחרי שהאוכל יוצא מהמטבח, מההתחלה ועד הסוף.
והקטע הוא בכלל לא האוכל, נכון? תפריט האלכוהול של הכוסית רצה אולי להיות ורמוט-אונלי, אבל השיל מעליו אגו ושוטויות ויודע למזוג עכשיו כמעט הכול.
זה בר, וצוות ברמנים-ברמניות בתוכו, שמרכיבים יחד את אחת המהלומות הקטלניות, והמקצועיות, בעיר של פאן-טייסט-מאני. אפשר ללכת על ורמוט ספרדי כמו שהתכוון המשורר ולחצות את הגבול לצרפת, לעצור בגרמניה ולהתפרע באיטלקית ובעברית. אפשר כמו שזה, על קרח, ואפשר עם שפריץ או טוניק. אפשר, רצוי, מוכרח.
היקרים שבוורמוטים כאן יעצרו באזור ה-60 שקלים, אבל רובם המוחץ יעלו חצי מזה, ויסללו את דרככם לערב מטושטש במתכוון. הקוקטיילים - מצוינים, מקוריים, עובדים - לא חוצים את ה-50. נגרוני, על שלוש גירסאותיו, לרבות אחת מדהימה עם קולד ברו, עולה 49 שקלים. זאת לא מיקסולוגיה, זאת חייבת להיות אידיאולוגיה.
הכוסית לא מכריז על עצמו הכרזות ולא יוצא בהצהרות. הוא לא בא להפוך מהפיכות. אחרים רשאים, כאן באים לעבוד. זה יוצא דופן כהתנהלות, אבל מתבטא היטב החוצה, מתושדר ללא כתוביות ונספג באופן טבעי.
בלי ההכרזות ובלי ההצהרות ההן, נולד מקום. אידיאלי כגו-טו חברתי ותפור לפגישות ראשונות סקסיות, מצוין לפתיחת שולחן ואפילו יותר מצוין לפתיחת פינה על הבר, עיניים למטבח ועיניים לבקבוקים, חצי מבט למעלה וזווית קטנה על הכיכר.
כשהיא כבר תקום מההריסות והאבק, תהיה פה עיר אחרת, מדינה אחרת, חיים אחרים. זאת לא תקווה, זאת חובה. כשזה כבר יקרה, הכוסית תהיה פה כדי להתחיל אותם כמו שצריך. הפעם, לא רק המוכשרים והיצירתיים יכולים לדמיין.
הכוסית, מלכי ישראל 5, תל אביב