על סמך מיקומו בלבד, השולחן הגבוה שצמוד לקיר הזכוכית הפנימי במסעדת טרסה יכול להיכנס לתחרות על פיסת הריהוט הרומנטית בישראל. הוא פשוט למראה, אבל ממוקם אסטרטגית ומעודכן טופוגרפית ולדעתי גם הוזז מנקודת הפתיחה שלו, עם השקת המסעדה, כך שיתסנכרן באופן שלם ומושלם עם הנוף. ובהינתן שהנוף הזה הוא הגנים הבאהיים של חיפה, הכול קצת יותר מובן עכשיו.
רוב המסעדות היו לוקחות את הנתונים האלה ולא מתעסקות איתם יותר מדי, הופכות במחי החלטה אחת ממסעדות למלכודות תיירים, ותוהות למה לטרוח כשהקהל יגיע גם כך. פה, השולחן וצמד המרפסות הפתוחות מלפניו ומאחוריו דווקא החליטו לעשות ההיפך. לא לגרור למטה, אלא להקפיץ למעלה.
אין בלעדיו. ניוקי זעתר בטרסה
שדרות בן גוריון במושבה הגרמנית ידעו ימים יפים ופשוטים מאלה. אמור להיות כאן נורמלי ונטול משקעים. אמור, אם אני מבין נכון, להיות כאן אירופה. המסעדות משני צדדי הרחוב הרחב יודעות את זה ומקוות לזה, מוארות בכריסמס גם הרבה אחרי שנכנסה השנה החדשה, ומנסות לצאת מהפלונטר ביחד. שום דבר ממה שקורה סביבן לא באמת תלוי בהן, כך שהיציאה המשותפת קדימה הדרגתית בלבד. בינתיים, לפחות.
הטרסה משקיפה על כל ההתרחשות העגומה הזאת מזווית גבוהה יחסית, ועם הגב הרחב של מלון בוטניקה, אחד מיעדי הדגל של רשת פתאל, ובוודאי אחת מהצעות החופשה האורבניות המבוקשות שלה. הדרך אליו, כהרגלה של מדינה בלי משרד תחבורה של ממש, לוקחת אותך מהר יחסית ואז איטי מאוד, מפותל ומסובך, אבל מרגע שהשלת מעצמך תלאות ופקקים, הניתוק מהיר, ומתמסר - מהחדרים ועד בריכת הקיץ שעל הגג, דרך ארוחת הבוקר הנפלאה, בבירור אחת המושקעות בארצנו.
פה, שאפו את כל מה שיפה ברחוב וכל מה שיפה על ההר, יצרו נופש-שיפוע, וקראו לך לטפס עליו. על הרגע שאחרי הפסגה, ואחרי החופשה, עדיף לא לדבר בשלב הזה (או בכלל).
הטרסה אמורה לחבר את המלון לרחוב, ועוד יותר מכך את הרחוב למלון. תיירים מקומיים שעולים לחיפה יעשו בדרך כלל את ארוחת הערב שלהם בחוץ, ולכן המסעדה פוגשת אותם בשמחה בערב הבא. התושבים עצמם, לעומת זאת, מתחילים לגלות אותה באופן עקבי יותר ונטול דרמות או צורך במועדים. רוב השולחנות כאן - לרבות התכנסויות גדולות של צעירים וצעירות - המחישו בדיוק את זה.
האתגר שלה יהיה כמובן להקליל מעט את המושג "מסעדת מלון" ולפתוח את עצמה לרווחה. המדרגות מקצה השדרה, למשל, מובילות אותך היישר אליה, בלי מעבר בלובי, ואת כל השאר יעשה האוכל של חיים דיין וזיכו חגאב, הצוות המצוין והתחושה הכללית של לוקיישן דרמטי, נטול דרמות.
התפריט, כשר-חלבי, מחבר בין חופי הים התיכון של איטליה לנמל החיפאי המקומי ובשיאו מצליח להקפיץ את הקלאסיקות שלו עם תיבול מהמטבח הערבי. הצלחות יודעות להכיל גם פיסטוק וגם פולנטה וגם בזיליקום וגם קרם פרש, ולצאת מזה קוהרנטיות וטעימות. זה לא פשוט, אבל זה קורה.
הראשונות (38-78 שקלים) נעות בין סשימי עם שמן צ'ילי מעושן וסיגר דגים עם יוגורט-טחינה, "סלט אינוורנו" צבעוני עם פרי הדר ונתח ענקי של גבינת ברי במעטפת פחם ויציאה נהדרת של קטאייף טונה שעושה טאקו בועט, ומשלנו. משם, אפשר ורצוי להמשיך לפיצה (64-90 שקלים) עם קונפי עגבניות שרי ושום או קרם פיסטוק וגבינת בוראטה, לחלוק מנת פסטה (68-89 שקלים, כולל בוקטיני סלמון חורפי) ולחתום בדגים (132-145 שקלים) עם חציל קלוי, מעל ריזוטו פטריות או כחלק מריקוד עדין יחד עם פירה.
מה שלא יהיה, ואיך שלא יהיה, הניוקי (82 שקלים) צריך להיות על השולחן שלכם. הוא מתחיל ברוטב שמנת עדין להפתיע ומוסיף דיאלוג ברור ושוטף של זעתר-צנוברים ואז קראמבל פריך, אבל הסיפור הוא הכופתאות עצמן. אני שונא, מתעב ממש, את ההזניה שעשו למילה "עננים". כאן, נדמה לי, גיליתי מחדש את ההצדקה שלה. כאן, ורק כאן כנראה. הכי טובה בישראל.
הטרסה התחילה לרוץ לפני כמה חודשים טובים, וניצלה את החורף כדי לתפוס תאוצה ולהשתפר לקראת מה שאמור להיות עונה טובה יותר, מינוס מלחמות פוטנציאליות נוספות, ופלוס תיירים, אם אלה אכן יגיעו לשם שוב, מתישהו.
עד שזה יקרה, היא פשוט רוצה להיות, ובכן, טרסה. מקום עם אוויר לנשימה ואוויר לצינון, קוקטיילים ששואבים השראה משמו של המלון ואוכל שאוסף משהו מכל כיוון של הרוח. כל אלה מצטרפים לשולחן ההוא, ולשתי המרפסות ההן, כדי ליצור ציפיה לערב טוב, טוב יותר.
טרסה, מלון בוטניקה, בן גוריון 50, חיפה, 04-8473333