לפעמים, כשאני מסוחרר מרוב עומס, תוהה (ובעיקר טועה) לחשוב אם העבודה שלי קשה מדי, אני אוהב להפליג על כנפי הדמיון המודרך, ולדמיין מה עובר עכשיו על עורך ערוץ האוכל של הבנגקוק פוסט, למשל.
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
כי בירת תאילנד, כרך מופרע של יותר מעשרה מיליון תושבים (וכמות דומה לפחות של תיירים כל שנה), יודעת לעשות הרבה דברים טוב, אבל הכי טוב היא יודעת להתעסק באוכל, והכי-הכי טוב, ברור לכל מי שביקר בה אפילו כתחנת מעבר של לילה אחד מהאיים לנתב"ג (מה לא בסדר איתכם, אנשים?), היא יודעת לעשות אוכל רחוב.
ועל הבסיס הזה בדיוק, אני אוהב לחשוב על הקולגה המדומיינת שלי מהעיתון הבינלאומי-מקומי, פותח עוד שבוע בעיר שבה "חדשות האוכל" הן בעצם מפלצת מסוחררת של אפשרויות, ומנסה לתעדף ולהחליט, לקבוע ולהכריע - ובעיקר לדעת לאן ללכת.
היהלום שבכתר התאילנדי. דוכן הנודלס בבנגקוק
מגוחך עד כדי אידיוטי בעיני להמליץ על דוכן נודלס אחד בבנגקוק. אתה קם בבוקר, וגם אם המלון שלך לא מציע את הבופה הכי טוב והכי מושקע שפגשת אי פעם, העיר עצמה כן - פנורמה בלתי אפשרית לתפיסה של אפשרויות, הזדמנויות והשתוללויות טעימות.
בתי קפה אוסטרליים עם בראנץ'-כל-היום של ביצים עלומות על השניה ואבוקדו שלא שכח מה הטעם שלו? ברור. רשתות בינלאומיות שלא מרשות לעצמן לזלזל בקהל? שש בכל פינה, כולל הגירסה האמיצה של מייזון קייזר, שמציעה לא רק קלאסיקות קרואסון חמאה, אלא גם "קרופל" - אותו בצק, שהוכנס למכונת וופל, וקיבל מלמעלה קרם תירס מתקתק ועוד קלח קטן ומושחם מהגריל.
המסעדות נעות בין שלוחות יוקרתיות ויציאות מישלן ובין מוקדי קז'ואל לתיירי-ביניים שלא רוצים לסמן וי, אבל כן רוצים לאכול טוב ולשתות טוב ולחייך טוב. הפוד-קורט בכל קניון הוא רכבת הרים רגשית שאינה דוחה סיפוקים. הפיצה? מעולה. הברביקיו? רמת טקסס וצפונה. הבריושים? חמאתיים יותר מצרפת. האננס? כמו שחשבתם, רק חתוך ומקולף ומתפקע ממיץ, ועם שקית קטנה שבה סוכר-מלח, שרק רוצה להדגיש טעמים בלי לעשות מעצמה עניין.
ולכן, לאחר שבוע של תיירות עם פה במצב צבירה (ומצב רוח) של פקמן, לא הייתה לי שום כוונה להמליץ על דוכן אחד ספציפי. קטונתי, וזה יהיה הרי מטורף.
ובכל זאת.
דוכן הנודלס של אן מצליח להתבלט בתוך מטרופולין האוכל הזה בזכות המצאת נודלס שהיא הכי "איך לא חשבו על זה קודם", ואז הכי "אה, בעצם זה הדבר הכי פשוט והכי מסובך לביצוע". אפילו בעלת הבית עצמה, שניסתה לפני שנים ספורות להרחיב פעילות לכדי פופ-אפ מרכזי יותר, ויתרה והתכנסה בחזרה לתוך קירותיה.
התוצאה היא יעד צנוע במידותיו, שנפתח מיד אחרי שאכלני הצהריים מסיימים דווקא (שתיים בצהריים) ונסגר מעט לפני שאכלני החשיכה יוצאים דווקא (אחת עשרה בלילה), ושווה הגעה מיוחדת - כן, גם מונית בתוך הפקקים ההיסטריים של העיר, כי הסקיי-טריין לא קרובה.
מדריך מישלן שם על אן עין כבר לפני שנים, אבל לא הפך אותה לשמחתנו לסנסציה ויראלית-אינסטגרמית שדורשת לוגיטסיקה וסבלנות של עמידה בתורים, אבל המקומיים יודעים. מה עוד נבקש מדוכן אוכל, בעצם?
התפריט קטן מאוד, כמו באינספור מקומות אחרים ומתמחים בעיר, ולבו הוא Guay Tiew Kua Gai, מנת נודלס עממית בסך הכול, אבל למעשה מלכת מנות הנודלס שאחריה כבר לא תדברו אותו דבר, ובעיקר תתגלגלו בחזרה למלון מאוד לא אותו דבר.
מדובר בשילוב מוכר של אטריות עבות, תיבול מקומי סולידי (קצת סויה, קצת בצל ירוק מלמעלה), ביצה וחלבון (עוף, בקר, חזיר, שרימפס, גירסה צמחונית או שילוב של כולם ביחד), אבל השיטה היא הקטע.
אם תהיו חצופים וישראלים כמוני, תוכלו להיכנס למטבח האחורי ולהבין טוב יותר במה מדובר, אבל בהינתן שהמטבח האחורי הוא בעצם הסמטה האחורית, תחשבו טוב אם זה מה שבא לכם לראות לפני האוכל. עבורי, זה היה לא פחות ממדהים, ובעיקר ידידותי ושובר מחסומים.
הכול מתחיל, כמו כמעט כל דבר טוב במטבח, במכת אש, שהיא גם החסם העיקרי ביצירת מנה כזאת בכל מזללה אסייתית בעולם. כאן זה שילוב של גחלים רוחשי מזימות חיוביות, ווק שיכול להכיל חצי יבשת ויד של טבח שראה הכול, עשה הכול ואכל הכול - ועכשיו יכול לחייך למצלמה.
נתחי העוף נכנסים פנימה ראשונים, להשחמה. האטריות מצטרפות לא הרבה אחר כך, בתזמון ובקצב שמושכים תשומת לב כי הם שונים מאוד מהמוקפצים הרגילים. כשזה קורה, הכול נרגע לכמה שניות, והווק לא זז ממקומו, כדי לייצר את הקסם - פריכות מקסימה שאף פעם לא כלולה בקערות הנודלס.
אז, כשהכול מתחבר למעין שכבה טעימה ואחידה, העסק מהתפך בבת-אחת (דמיינו פליפ של חביתה, נגיד), שומר על צורתו, ומתחיל לפתח קראנצ'יות גם מהצד השני. זה גם השלב שהביצה מצטרפת, בתצורת עין (אם הזמנתם Runny), או במשהו שהוא בין מקושקשת לחביתה (בהזמנת, ובכן, Not Runny). מכסה קטן מונח מלמעלה לכמה שניות בלבד, וכל העסק מועבר אחר כבוד לצלחת עמוקה, ומובזק במעט ירוקים פריכים.
הסיפור הזה פשוט, מהיר וחד, אבל זה כנראה מה שדרש הכישוף. האטריות והעוף אחד הם, כך שנדרשת עבודת כף-מזלג קלה שתכליתה הפרדה וחיתוך, אבל זאת העבודה הכי מתגמלת שהייתה לי מאז שהייתי מזכיר קלפי. דקירה קלה בביצה הכתומה יוצרת מפל קרמי ושלט קטן ליד מזמין את הרוחצים לקפוץ ראש. קדימה.
הנודלס מעט פריכות מבחוץ - לא שוברות לסת ולא קראנצ'יות חלילה - ומעט רכות מבפנים, עם כל מה שאנחנו רוצים מנודלס, ועוד קצת. יש כאן מימד בסיסי אך גאוני, מסוג ההברקות שהופכות לפטנט, ולא אתפלא אם כל הסיפור הזה נולד בכלל מטעות, שהרי גם התאילנדים לא ממהרים (וכנראה גם לא יודעים) לשכפל. אצלנו, מידד סטבינסקי היה כנראה הכי קרוב לזה ב"אהן תאי" המצוינת (שנסגרה טרם זמנה), ולא פלא שהדוכן הזה היה גם חלק מחייו בשנים שבהן כבש את בנגקוק, ואת תאילנד.
חוץ מאלה, יש גם וון טון מטוגנים וגם כל מה שנכנס לנודלס - בלי הנודלס. כלומר, פרייד צ'יקן ורצועות בקר ושרימפס שנעטפו וטוגנו וירדו מהשמן בדיוק בזמן בשביל שתיקחו אותם באצבעות ולא תניחו, אבל הבסיס הוא הבסיס, ואי אפשר למצוא כאן שולחן בלעדיו.
המחירים, אם אנחנו רוצים באמת ובתמים לעסוק בזה, הם מהסוג המאוד משמח בזמן שאתה שם, ומאוד מדכא אחרי שנחתת חזרה. רוצים בכל זאת? המנה הכי יקרה כאן - אותן נודלס, עם שרימפס - תעלה לכם 100 בהאט, סכום שאיך שלא תתעסקו איתו תתקשו לעבור את ה-11 שקלים.
מנת העוף, לעומת זאת, תעלה חצי מזה, וכך גם כל מנה ראשונה, לרבות ערימת הכיסונים הממולאים שאכלנו. כלומר. משהו כמו חמישה שקלים. רוצים חישוב אחר? שתי מנות נודלס, מנת וון טון, בקבוק מים מינרליים ובקבוק סודה הוציאו מהכיס שטר של 200, והשאירו מספיק מרחב נשימה לטיפ.
בסופו של דבר עם זאת, זה לא רק הכסף. אתה הולך על ארוחת בוקר קטנה מאוד ומתגבר במשך חצי יום על כל פיתויי העיר, תופס מונית, מסביר באנגלית-תאילנדית רצוצה את הכתובת, מקדים כי הסברת חזק מדי ומחכה מחוץ לדלת הסגורה רק בשביל הסיכוי הקלוש שהכול היה שווה את זה, ושלא יצאת אידיוט.
אז, מגיע התפריט, מגיעה ההזמנה לראות מה באמת קורה בסמטה, מגיעה האש, ומגיע האוכל, החיוך, ומגיעה ההבנה הפשוטה - עורך ערוץ האוכל של הבנגקוק פוסט לא יתפטר לעולם.