הסיגריה שאחרי

אם יש משהו שלא רציתי זה לשתות איתו קפה. אבל כשהתקשר ואמר שרוצה לדבר הסכמתי מיד. ולא בגלל שאמר שהוא מתגעגע נורא. אלוהים יודע שכבר הספקתי לשכוח את השניים שהיו אחריו. מפני שמעולם לא הכרתי גבר שאוהב את הקפה שלו כמוני.

כל בוקר היינו מכוונים את השעון המעורר חצי שעה לפני הזמן. עוד בשנתנו כאילו היינו דרוכים לרגע שבו יצלצל השעון ובשמחה אחד מאיתנו, (אני בימים זוגיים .הוא בשאר) יקפוץ מהמיטה להדליק את מכונת הקפה. מי חשב שבין כל הצ'קים השמנים זאת תהיה מתנת החתונה שתסב לנו הכי הרבה אושר.

בזמן שהמכונה הייתה מתמתחת את מתיחות הבוקר האחרונות לקראתנו, הוא היה דואג לטוסטים. אני הייתי מניחה את המאפרה ליד הכיסא שלו ומחכה לרגע הכי יפה ביום. הרגע בו היה מתיישב, לוקח שלוק קטן רק כדי להרטיב את הפה, מוציא סיגריה, מצית אותה ושואף שאיפה ענקית כאילו כל הלילה לא נשם. אף פעם לא חשבתי שאהיה עם גבר מעשן. אבל הוא היה אחר. הסיגריה עשתה אותו יפה יותר. ולא היה משהו שאהבתי יותר מלנשק אותו נשיקה בטעם קפה, חזק בלי חלב וסיגריה.

הכללים לא היו כתובים אבל מוסכמים על שנינו. לכוסות אסור להיות ריקות עד שעוזבים את המטבח, אחד חייב למזוג לשנייה והכלל השלישי והחשוב ביותר: שקט. אף מילה. רק מבטים, לגימות, שאיפות עשן ורחש המכונה. לא מוסיקה, לא סלולרי ולא חדשות. שקט.

לפי בית הקפה שבחר לפגישה,ידעתי שחצי השנה האחרונה עזרה לו להבין סוף סוף מה הוא רוצה.

אצלי כבר לא נשאר כלום חוץ מאותו הטעם שהיה מציף לי את הפה בכל פעם שהייתי רואה גבר יפה מעשן. אבל זאת עדיין לא סיבה מספיק טובה להיות עם מישהו.

באותו הערב גיליתי לשמחתי שהוא הפסיק לעשן. נזכרתי בפעם הראשונה שנפגשנו. בית קפה , שני ספלים ורצון אחד פשוט. למצוא מישהו שאוהב את הקפה שלו כמוני.