מסעדוס

בסך הכול אני בהחלט חובב את המטבח האיטלקי על שלל מטעמיו. כמוני, כך גם דוסים רבים וטובים. חיבה זו נובעת בין היתר מהסיבה כי בטרם באו הגרסאות המודרניות (ע"ע פיצה פפרוני), הרי שהאוכל האיטלקי בפירוש היטיב עם שומרי הכשרות. פיצות, פסטות, פוקאצות, קלצונה וכד', כל המאכלים עתירי הפחממות האלו היו מאז ומתמיד מאכלי-נפש, הנוגעים לליבו וקיבתו של הדוס המצוי.

ובכל זאת, הביקור במסעדת פסטה פרסטו, לקח אותי למסע במנהרת הזמן. מסע שבו זכיתי בביקור דמיוני בעיירות פולין-צ'כיה-הונגריה, ובעוד מדינות בהן נולדו והומצאו מיטב המטעמים המככבים עד עצם היום הזה ב"מטבח היהודי". הארוחה בפרסטו יצרה ערגה אדירה לקיגל, ללוקשים, לקרפלעך ולשאר מאכלי בצק מבית סבתא רבתא. זה לא שפסטה פרסטו החדשה אינה ראויה לשבחים על המאמצים. ההיפך הוא הנכון. מדי יום מיוצרת במסעדה פסטה טרייה. המכונה, שאותה רואה כל מי שנכנס למסעדה מסוגלת לייצר 80 ק"ג פסטה בשעה ושלושה סוגי פסטה: פטוצ'יני, פוזילי ופונגי. גם מבחר הרטבים ראוי ומגוון והשירות אדיב. ובכל זאת, כפי שנוהג לומר השופט הדגול צ.צרפתי: "זה קרוב, זה ליד, זה כמעט, זה נוגע, אבל זה לא זה".

לפתיחה הזמנו סלט מלנזנה (42 ¤), מנה גדולה אך נטולת מעוף. שלל עלי חסה ועליהם חצילים, פלפלים, קישואים ורצועות פרמזן. זהו. אפילו הרוטב בלסמי לא הציל את המצב. הניסיון הראשון בגזרת הפסטה היה מנה של פטוצ'יני ברוטב פסטו פומדורו: בזיליקום, צנוברים ועגבניות מיובשות (44 ¤). אולי זו הפסטה מחיטה מלאה, אולי זו פשוט הכמות האדירה של הפסטו שנשפכה למנה, כך או אחרת, זו לא הייתה המנה שלה ציפינו. המנהל-ששימש גם מלצר וחצי טבח שם לב שהמנה אינה לשביעות רצוננו, הוא מיד הציע להחליף אותה במנת פסטה בעלת רוטב מעודן יותר, גם היא מקבוצת רוטבי שמן-זית: אלי-אוליו פומדורו (44 ¤): עגבניות טריות, עגבניות מיובשות, שמן זית ופרמזן. בהחלט שיפור ניכר, אבל אנחנו שפחמימות כשרות הן ההתמחות שלנו, כבר טעמנו מנות שהפסטה שהגישו לנו כאן לא השתוותה אליהן. יש לציין לחיוב את טעמה ופריכותה של פוקצ'ת האנטיפסטי. על הבצק העדין והטרי הונחו שלל ירקות קלויים וצבעוניים שבהחלט עשו את העבודה.

ציפינו בכיליון עיניים למנה האחרונה. זו הרי אמורה להיות גולת הכותרת במסעדה חלבית כשרה (הכשר בד"צ) שרשאית לעשות כאוות נפשה עם שמנת, חמאה או כל מוצר דל קלוריות אחר, אבל גם הטירמיסו איכזב. לא מצאנו זכר לגבינת מסקרפונה המצויה על פי רוב בטירמיסו והמרקם היה כבד מדי ויציקתי. גם הבישקוטים נעלמו ממנו והמנה הוגשה בצלוחית פלסטיק משל היינו בסעודת פורים במכינה תורנית -צבאית.

לפסטה פסטו יש פוטנציאל לא מבוטל. היא ממוקמת בלב אזור הומה בשעות היום, ובסמוך למסעדה שוקקת בשעות הערב והלילה. היא לא מתיימרת להיות משהו יוצא דופן והעובדה הזו היא לזכותה, ובכל זאת, משהו בה חסר.

שניות אחרי שיצאנו מהמסעדה, בת זוגי לארוחה התקשרה לאמה ובקשה שתכין את מנת הדגל שלה: קיגל.


פסטה פרסטו, יגאל אלון 96 תל אביב 03-5613556

מדד הדייט: לא רע. הנוכחות הדלילה בשעות הערב מפחיתה את הסיכוי לפגישה לא רצויה אם אקסיות.

סיכוי למפגש עם החניכים מבני עקיבא: המקום צר מלהכיל. אולי בדוחק, את שבט ניצנים סניף שדרות-מזרח.

חנייה: בלתי אפשרי ביום ולא פשוט בלילה. (במיוחד בימי משחק ביד-אליהו)

ידידותי לחילוני: אם, אז רק לצרכי עסקית או TAKE-AWAY, בכל מצב אחר החילוני יפרוש תוך שניות למסעדה הסמוכה.