עדלאידע בכוסית

הנזירים הצרפתים יודעים את העבודה. "סם החיים" שלהם, בצבע ירוק זרחני ובטעם שאין לטעות בו, הוא לא רק דזי'סטיף מצוין שמשחרר את השסתום כמו גדול, הוא גם אחד המשקאות הכי מערפלים שיש. 55 אחוזי האלכוהול שבו לא הולכים ברגל, ואחרי שלושה שוטים ממנו יש סיכוי שגם אתם תיכנסו לאיזה מנזר שתקנים.

במשך שנים שתינו את הבלוף של "קווארבו גולד" במחשבה שמדובר במשקה איכותי, אלא שהשנים האחרונות וההיצע הגדול הראו לנו ש"קווארבו גולד" הוא בסך הכל משקה בינוני – לא לחינם יש אנשים שלא מוכנים לגעת בטקילה רק בגללו - שממותג היטב. זה בדיוק המקום שבו נכנס הקווארבו בלאק מדליון – טעים, מחליק בגרון ולא משאיר עכבות ביום המחרת. וגם, כמובן, מעיף את השכל. כי בינינו, אין משקה משמח יותר מטקילה.

כמה פעמים שתיתם אבסינת כמו שצריך? עם הדאווין שמתלווה לכף המחורצת, המים שמעכירים את צבע המשקה וקוביית הסוכר. כנראה שלא מספיק ופורים הוא בדיוק היום בשביל זה. אל תתחזרו; שתו את המשקה הירוק והאכזרי בעדינות, תנו ללענה ולשומר לתפס לכם במעלה עמוד השדרה ותרגישו את השיתוק מתקרב. אצל ואן גוך זה עבד עשר.

האניס הרעיל מכולם הוא משקה מתעתע. אחרי שהוא מתערבב עם קצת מים וקרח הוא הופך לטעים מאוד (למי שאוהב אניסים כמובן), ההשפעה שלו מרדימה קצת את החיך ונדמה שהוא לא באמת משפיע. אלא שאז אתם מאבדים תחושת זמן ומרחב ובבוקר המחרת שוכחים איך הגעתם הביתה ועם מי. וזה מה שאנחנו תמיד שואפים להשיג, לא?

השילוב של וודקה – לא חשוב איזה – עם שמפניה – כלומר כל יין נתזים אלגנטי שהוא לא מתוק מדי – הוא רוצח שקט. על פניו מדובר במשקה של כוסיות; קוקטייל עדין ולא מזיק, שמכניס קצת עניין בשמפניה. למעשה מדובר בחתיכת בהמה. מנה אחת יותר מדי ואתם מוצאים את עצמכם בצומת גהה, כשרק וסט מוזהב לפלג גופכם העליון ועל הגב התחתון שלכם מתנוססת כתובת קעקע – ברוך ג'מילי היה פה.