התרעה ממוקדת

ענין של חמלה כלפי הקרוב אליך, אולי הסתחבקות יתר בין מושאי ביקורת ובין מבקרי יין, או שמא התגייסות פטריוטית לכל מה שנושא תווית כחול-לבן, גורמים לכך שיינות ישראלים זוכים ליחס עיתונאי טוב מזה שמקבלים יינות ייבוא. כל טמבל שעיניו בראשו יודע - יין ישראלי במקרה השכיח יכול להיות אחד מהשניים: יין זול שגם עם מקל ארוך לא כדאי לגעת בו (הסדרות הזולות של יקבי כרמל, ברקן, בינימינה ועוד); או יין בינוני שתמיד יישא איזה תואר מופרך כגון ספיישל, רזרב או סינגל ויניארד, יתהדר באיזו מדליה מופרכת מתחרות נידחת או ישווק עצמו כיין בוטיק, מה שייתן לו הצדקה להיות מתומחר בפראות ולאבד כל קשר הגיוני בין מחיר ותמורה.

בדרך כלל בכל מה שנוגע ליין הקורא זקוק להמלצות, לא להתרעות ממוקדות. רק שלפעמים מספיק זה מספיק. שתי סדרות יין ישראליות ששתיתי ושהביקורות שקראתי עליהן היו כל-כך תלושות מהמציאות, הביאו לי את הסעיף. הסדרה הראשונה מגיעה מיקבי תישבי, לא הגרוע שביקבי ישראל. היינות הם שלושה קברנה סובניון המגיעים מכרמים בודדים (כרם בן זמרה, כרם כפר יובל וכרם שדה בוקר), מרלו, ושרדונה. כולם מתגאים בתואר "ספיישל רזרב", כולם בציר 1999 (להוציא השרדונה שהוא מבציר 2000), ומי שרוצה מכנה משותף נוסף לחמשת היינות יכול למצוא אותו בקלות - כולם עשויים בחוסר תבונה ולוקים בהרעלת עץ שמכסה על כל טעם אחר שיין טוב אמור לתת. נסו למשל להתמודד עם המרלו, שהוא לטעמי היין הגרוע מהסדרה היומרנית הזו. החוויה דומה לליחוך מקל כביסה. שלושת הקברנה, גם הם עיציים, חסרי חן ואיזון, מתנהלים לא רחוק מהמרלו. האדומים עולים בסביבות ה-140 שקל, שזה בערך פי שלוש ממה שראוי לשלם עליהם. השרדונה, שהוא הסביר מכולם, עולה 75 שקל, וגם כאן התמורה למחיר בעייתית.
גם יקב ססלוב, המציג עצמו כיקב בוטיק איכותי, שיגר לשוק סדרת יין. ממנה טעמתי את "האביב, מרלו 2001", ואת "האדום, קברנה סוביניון 1999". המרלו, בעיקר עקב מחירו המתון (כ-60 שקל), יכול להיחשב בנסיבות לוחצות ליין אפשרי. יש בו רכות ואלגנטיות מסוימים וטעמי החבית מתונים ומשלימים את טעם הפרי. הבעיה: יש בו לווית טעם מרירה מסופו ועד תחילתו. בעניין הקברנה הדברים יותר נחרצים: 75 שקל עבור יין קלוש, חד ממדי בטעמיו וחסר עומק וטעמי פרי כפי שקברנה סובניון אמור לתת, הם הרבה יותר מידי.