לפני כתיבת רשימת הביקורת הנוכחית על מל ומישל ערכתי חיפוש בזיכרון המחשב הפרטי. ההארד דיסק זוכר הכל טוב ומדויק מכולנו. קראתי את כל רשימות הביקורת שלי על המסעדה מאז נפתחה. כולן טובות עד מצוינות. זו אחת המסעדות שהכי אהבתי לאורך השנים. כל ביקור שם היה, מבחינתי, חגיגה קטנה שמחכים לה. ביסטרו זערורי בגודל חנות ישנה של פעם, עם עיצוב צרפתי קלאסי, אולד סקול הכי מקסים שיש; אווירה רומנטית שכאילו נלקחה ממקום אחר ואוכל צפון איטלקי פשוט אבל מה-זה מושקע ומוקפד.
שום דבר לא הכין אותי, לפיכך, למפח הנפש שסיפקה הארוחה במל ומישל השבוע. מעציב לאכול לא טוב באחד המקומות שאתה הכי אוהב. הממצאים, למרבה הצער, היו שיטתיים. מילא רפיון מובהק בשירות אבל כשמצטרף לכך גם אוכל המגלה בעייתיות עקבית, זה כבר סיפור אחר.
נכנסנו ותיכף חשנו שהמקום הקטן לא מוחזק כשהיה בעבר. לא אסונות אבל גם לא משהו שמפללים לו כשמגיעים לבלות בנעימים. מילא, אמרנו לעצמנו, האוכל; בשבילו הרי אנחנו כאן.
הגיע האוכל: סלמון נא בקרמל הדרים חריף ולבנה צאן (58 שקלים) ו-ויטלו טונאטו (64 שקלים). מנת הסלמון הייתה נוראית. לא בלב קל אני כותב את זה אבל אין דרך לעשות את זה עדין יותר אם רוצים לדייק. דג שלא היה איכותי ורענן דיו בצירוף קרמל הדרים מחריד. אין מקום לדג כזה ולא לתוסף רוטב כזה במסעדה. נגיעות הלבנה והפרי, נקטרינה אם אינני טועה, כבר לא שינו דבר. בהתחשב במה שאנחו רגילים במל ומישל הרגישה המנה הזו כמו ביזאר או להבדיל סתם טעות מצערת.
מנת הויטלו טונאטו סינטה עגל קרה, בפרוסות דקות, עם קרם שבסיסו טונה בצירוף אנשובי וצלפים, הייתה בסדר. לא פחות אבל גם בטח לא יותר. הבשר יכול היה להיות אדמומי וטוב יותר, הרוטב מוחשי יותר. זו לא הייתה מנה רעה כקודמתה אבל גם לא טובה בסטנדרטים להם היינו רגילים כאן בעבר.
קיווינו שהנפילה עם הסלמון היא חד פעמית והמשכנו: פילה בורי צרוב עם ניוקי תפוחי אדמה סגול (106 שקלים) וטורטליני במילוי אנטריקוט וכבדי עוף (88 שקלים).המפגש עם מנת הדג העיקרית הזכיר את קודמו ממנת הדג הראשונה. אין שום דרך לייפות או להקטין את האמירה: זו הייתה מנה רעה, אבל ממש. הדג היה סתם גדול ורב שנצרב לא טוב. הניוקי ייצגו חובבנות צרופה והרוטב על בסיס "ציר ים" ופינו גריג'יו היה זוועתון. עוד לפני טעימה ייצגה המנה הזו תמחור שערורייתי. 106 שקלים על פילה בורי, זה מהחריימה? קצת הגזמה, לא? בשקלול איכויות המנה הזו, שכמותה מקבלים, אולי, במסעדת פועלים בינונית, מדובר בהרבה יותר מ'קצת הגזמה'.
באופן נדיר ומאד לא טיפוסי, החלטנו להחזיר את המנה. הזמנו במקומה סוכריות פסטה במילוי מוצרלה, עגבניות ושמן בזיליקום (82 שקלים) מנה בסיסית לכאורה, שקמה ונופלת על חומרי גלם ומיומנות. אם במנת הסלמון קיווינו שמדובר במקרה, כאן התחלנו להבין שלא בדיוק. מבחנה האולטימטיבי של 'סוכריה' כזו היא מרקם הנקודות בהן 'מסובבים' את הבצק בשני הצדדים ליצירת ה'מעטפת'. שתי הנקודות הללו היו נוקשות, בעייתיות מאד. גם שאר הבצק היה בלתי מספק בעליל צמיגי משהו. מלית המוצרלה הייתה סרת טעם. יוגורט ועגבניות סיפקו את רכיב הרוטב. זו הייתה מנה שהזכירה בישול של חובב לא מנוסה וגם, כמה עצוב, לא מי-יודע-כמה כשרוני, שמנסה את מזלו ממתכון לא-מי-יודע-כמה מוצלח. מעציב.
מנת הטורטליני הייתה טובה יותר. לא משגעת כמו שהתרגלנו, פעם, במל ומישל, אבל עוברת. עם בצק סביר, מלית בשרית מאד ורוטב על בסיס ציר בשרי, בטוויסט חמצמץ-לימוני. לו זו הייתה רמת הבסיס בארוחה כולה מדויק היה לומר שמל ומישל נחלשה קצת, לא יותר. מכיוון שזו הייתה המנה הטובה ביותר בארוחה, השורה התחתונה עגומה יותר.
פנקוטה במרק מלון (38 שקלים) הייתה הקינוח שהמשיך את הקו המצער. מתוקה מידי, חסרת חיוניות וחדווה, במרקם לא מוצלח, ששהתה ב'מרק' ממלון שלא רק שלא הוסיף, רק גרע.
זה היה הביקור הראשון שלי במל ומישל מאז עזב את המטבח שם מי שהיה השף והבעלים השותף יוגב ירוס (המוביל עכשיו מקצועית את קומפלקס ליטל איטלי במתחם שרונה). אם להסתמך על הארוחה המתוארת ברשימה זו הרי שהעידן שאחרי ירוס במל ומישל בעייתי, בלשון המעטה. השורות הללו נכתבות בעצב אבל נראה שאין ברירה. כולי תקווה שמשהו יזוז שם בעקבותיה. ככה, ברור, זה לא יכול ולא צריך להימשך.
מל ומישל, בן יהודה 155, תל אביב. 03-5293232. לא כשר
