בשנים שחלפו מאז פתחו ניר ויימן ויוגב ירוס את מל ומישל מיצבה עצמה האיטלקיה הקטנה והמושקעת שלהם כאחת הטובות כאן. אין זה דבר של מה בכך, להיות מסעדה איטלקית טובה באמת בישראל. יותר מדויק: כמה טובות באמת מארץ המגף אתם מכירים? מעט מאוד למרבה הצער. יש הרבה יותר בינוניות ועוד הרבה יותר גרועות. מל ומישל היא פנינה אהובה, לא פחות. פנינים אהובות מסוגה צריכות להיבדק על ידי מדור הביקורת אחת לתקופה. כבר פגשנו מספיק הפתעות מצערות לרעה משכמותן.
הסיבה לביקור הנוכחי במל ומישל היתה תפריט הקיץ החדש שהשף ירוס החל להריץ שם לאחרונה שמלבד מנות חדשות מציע חידוש מרענן למדי: לצד תפריט הא-לה קארט הרגיל והלא זול כלל של המסעדה, יצאה לדרכה בימים אלו אופציית ארוחת פורמולה הכוללת לחם הבית נשנוש לפתיחה מאגף ה"פיקולה" החדש אף הוא; וראשונה פלוס עיקרית לבחירה מתוך מבחר לא מבוטל כלל, ב-120 שקלים. באנו במוצהר כדי לבדוק את הדיל החדש, שממקם את מל ומישל כאופציה מתונת תמחור בהרבה בהשוואה למוכר והנהוג שם.
היה מצוין. ראשית, ארוחת הפורמולה נדיבה ולא מספקת כל תחושה של פשרה זולה. המנות בה לקוחות מהתפריט הרגיל, ולא רק שאינן מוקטנות, סיימנו אפילו קצת מפוצצים. היו לנו הערות לגבי השירות, שהיה טוב כוונות אולי אבל מפוזר קצת ולא יעיל דיו. מנות הפיקולה למשל, הגיעו ביחד עם הראשונות. לא כך נוהגים בתפריט טעימות. לא כך נוהגים בכלל... אלו גם אלו הגיעו לפני האלכוהול שהזמנו, במקום להיפך. שאלו אותנו אם בא לנו עוד מלחם הבית מבלי לציין שעל המנה הבאה כבר מחייבים. אין לי בעיה עם עצם החיוב. יש לי עם העובדה שפגשנו זאת לראשונה כשהגיע החשבון. אם סט ההתרחשויות הזה אינו מקרי אלא שיטתי, כדאי שמל ומישל ישקיעו קצת בהשוואת איכות השירות לזו של האוכל, המצוין כאמור. ובכל זאת, בזכות טוב הכוונות הברור שלא העושים במלאכה לצד האוכל הטוב, הפקשושים האלו לא באמת העיבו.
אנשובי סיציליאני בשמן זית קורטינה וארטישוק רומאי בשמן כמהין היו מנות ה"פיקולה". האנשובי המצוינים זכו לעידון הודות לשמן הזית; שמן הכמהין העשיר את הארטישוקים ועברנו ל-PRIMI, הראשונות: בייבי קלמרי על בורגול, אוכמניות וטחינה גולמית; ופטוצ'יני עם גבינת גאודה פסטו. מנת הקלמרי היתה טובה מאוד. הבורגול והטחינה הביאו, לכאורה לפחות, את טעמי המזרח התיכון. אבל משהו בתיבול של המנה הזאת, שהוגשה חמה, היה רך, מעודן ורחוק מאוד מטאבולה קלמרי. הפטוצ'יני מתוצרת בית היו נפלאים. רכים, נימוחים ועשירים מאוד. גם גבינת הגאודה-פסטו מעל היתה טובה כשלעצמה. אבל משהו חסר היה במנה הזאת כדי שתתעלה אל מעבר לסתם טובה ותצטיין. אולי עוד רכיב או שניים להעשרה.
טליאטאלה בולונז ובורי צרוב על ריזוטו ירוק ויוגורט צאן (בתוספת 20 שקלים) היו העיקריות. שתיהן נהדרות. הדג, שהגיע מפולט במינונים נדיבים, נצרב היטב כך שצד העור שלו היה פריך וטעים והבשר עסיסי וטוב. אני לא פריק של ריזוטו, בטח לא בקייץ. זה תמיד מרגיש לי כמו יציקת בטון חסרת רחמים, אבל הריזוטו הזה היה פשוט מקסים. ראשית הוא לא שחה בחמאה או שמנת ולכן לא היה הרבה פחות יציקתי משניתן היה לדמיין. שנית, טעמיו היו מדויקים וברורים להפליא, מקסימים. הוא חבר בהצלחה יתרה לדג, העצים אותו מבל להשתלט עליו. יופי של מנה.
גם הבולונז עשה את זה. קודם כל טליאטלה מוצלחים, אחר כך ראגו בשר חד כתער, חריף למדי, טעים-טעים, עם פס ארוך של סלסיצ'ה מצוין בצד, ושתי כפות ריקוטה, שמעדנת ומרככת ליד. מנת פסטה צפון איטלקית עשירה ומרשימה.
היינו עמוסים למדי, יכולנו לדלג על קינוח אבל היינו בתפקיד ואי אפשר; או ללכת, לחלופין, על סורבה או גלידה, שמגיעים למסעדה מבחוץ מיותר. פאי שקדים (34) שהזכיר עוגות דומות ממגוון בתי קפה טוסקניים והיה טוב, אם כי לא מצוין, היה הקינוח. הקינוחים במל ומישל היו, לטעמי, תמיד טובים ולא מצוינים כמו האוכל. סגרנו עניין עם אספרסו חזק וטוב, והתענגנו על אווירה צפון איטלקית מסוגננת, מוסיקה נכונה וכלים נאים וסיכמנו שעכשיו, כשאפשר לאכול במל ומישל ולהוציא פחות, נחזור גם נחזור.
מל ומישל. רחוב בן יהודה 155, תל אביב. 03-5293232
