בעיר המתנהלת כגיא בן הינום למסעדות שנפתחות בה, ש- 70אחוז מתוכן נסגרות תוך פחות משנתיים, קשה להפריז בתיאור הצלחתו של קפה נואר. זה מקום ששיני הזמן אינן מקהות את הפופולריות שלו, הנדמית כמי שרק עולה. במרוצת השנים יילדה קבוצת המסעדנים המובילה את נואר, בהנהגת רפי בדר, מקומות נוספים: סבסטיאן, בראסרי הומה וכנראה המקום הסביר היחידי לאכול בו באיזור התעשייה של הרצליה פיתוח; הקומה הרביעית מתחם אירועים ראוי בדרום תל אביב וקפה נחמני, שמאז נפתח בשנה שעברה, על חורבות מונטנגרו וקודם לכן פרונטו, נראה כמי שמחפש את דרכו. בכל זאת, נואר הוא הבסיס, הלב הפועם וספינת הדגל של הקבוצה.
נואר, עם האווירה הפריזאית והעיצוב עתיר הקריצה האמנותית מבית מדרשו של בדר, הפך בשנים האחרונות למקום כמעט מובן מאליו. ברור שהומה שם; ברור גם שתקין. אף אחד לא מצפה לקולינריה מעניינת או יצירתית. לנואר באים כדי לאכול יעיל, נעים ובסדר. כל אחד מיושבי השולחן ימצא שם משהו לעצמו וזה תמיד יהיה בתמחור מתקבל על הדעת. מסוג הפורמולות שנמצאות שם כדי להצליח.
האתגר במקומות מהסוג הזה איננו להדהים את החיך אלא לשמור על תקינות. מקומות שהצלחתם מובנת מאליה נוטים להפוך מובנים מאליהם גם עבור בעליהם. מכאן עד הזנחה קצרה הדרך. אנחנו מכירים יותר מדוגמה אחת כזו. הביקור הנוכחי בקפה נואר לא נועד, אם כן, לבדוק את האוכל המשגע שם אלא לנסות להבין האם הכל, עדיין, בסדר. הממצאים חיוביים עם הסתייגות מה. האוכל היה בסדר ואין עדות להזנחה. מאידך, בפעמים המעטות שמדובר היה בבישול שהוא טיפ טיפה מעבר לפשטות הבסיסית ביותר, האוכל נעשה טוב פחות.
פתחנו בשרימפס וקלמרי ברוטב עגבניות וזעתר טרי (56 שקלים) ופיתה דרוזית ממולאת בבשר עגל וטלה עם צזיקי (44 שקלים). אל הפיתה לא היו לנו טענות. ארבעה רולים קטנים במלית בשר טחון חביב, כזה שמרגישים בו מספיק את מגע הטלה, עם צזיקי בסיסי לידו. שום דבר מיוחד אבל מנה נטולת בעיות שמתומחרת בהגינות.
הראשונה האחרת הדגימה את סעיף ההסתייגות מנואר. השרימפס היו מהסוג הבנאלי. לא צריך לצפות ליותר במחיר הזה; אבל במטבח מיומן יודעים להוציא משרימפס כאלו קצת יותר עסיס וטעם. גם הרוטב היה בנאלי מידי, נטול חן. אפשר וצריך, גם במקומות בסיסיים, אפילו ברוטב עגבניות סטנדרטי, להתאמץ קצת יותר.
ההמשך היה טוב יותר. את קלאסיקת הבית שניצל העוף המפורסם, שמידותיו מזכירים שמיכה זוגית לאנשים גבוהים במיוחד, אף אם דקיק הוא עד מאד - השארנו לאחרים. הלכנו על המבורגר 250 גרם (64 שקלים) ואנטריקוט 300 גרם ברוטב בורדולייז (128 שקלים). שניהם לא הכזיבו. ההמבורגר היה עסיסי וטוב, אדום דיו כמתבקש, בדחיסות הנכונה ובמרקם הנכון. הקציצה הייתה נתונה בלחמנייה אוורירית עם חסה, עגבניות ובצל סגול. זה בהחלט אחד הבורגרים הטובים בעיר.
סטייק טוב בתל אביב ובישראל בכלל הינו מחזה יותר מנדיר. האנטריקוט של נואר היה טוב באמת. בשר איכותי בהחלט, עסיסי, מיושן היטב, צרוב במדויק לנקודת המידיום וטעים. רוטב הבורדולייז, על בסיס יין אדום, הוסיף מבלי להכביד ותפוחי האדמה הצלויים, לצד ברוקולי, סגרו סטייק מוצלח במיוחד. כמו הבורגר, הוא ללא ספק אחד הטובים מסוגו בשטח. כאמור, בהקשרי המתרחש בשטח בתחום הסטייקים, אין זה דבר של מה בכך.
עת לקינוחים: טירמיסו (35 שקלים) וקרם ברולה (36 שקלים). הטירמיסו החזיר אותנו לרוטב העגבניות ממנת פירות הים. הוא היה כזה שמדלג בבוטות מה מן הפשוט אל הפשטני. מתוק מידי, עם מרקמים לא ראויים. משהו שאתה לא ממש מצפה לקבל אחרי סטייק בורדולייז ברמה שאכלנו או הבורגר הטוב. פערים כה חריפים לא אמורים להתקיים במסעדה, כל מסעדה, גם אם הפשטות היא נר לרגליה. קרם ברולה לא יוצא דופן אבל תקין לכל דבר איזן במשהו את הרושם.
אפשר גם לנסח את החוויה כך: התפריט בקפה נואר ממילא אינו מנסה לחדש, להפתיע או לרתק אתכם. כנראה שרק (או בעיקר) כך שורדים אצלנו לאורך זמן. אם אתם שם, לכו על נתח בשר טוב עם תפוחי אדמה צלויים ובירה. אם הילדים אתכם, שניצל חזה העוף הענקי יסגור לגמרי את הפינה לשניים מהם ב-64 שקל. תמיד אפשר להזמין גם דברים נוספים, בסגנון עדות הישראליאנה התל אביבית, רק שאלו יכולים להיות טובים יותר, או פחות. זהו חלק מגנום ההישרדות בג'ונגל המסעדנות ההפכפך והאכזרי. נואר, מקום חיובי בדרכו, הוא דוגמה למסעדה התל אביבית המצליחה הגנרית.
קפה נואר. רחוב אחד העם, 43, תל אביב. 03-5663018. לא כשר
