במשך שנים ארוכות פעלה מסעדת אדיסון ברעננה כמקום לא יומרני אך מוחזק היטב שאפשר לאכול בו ענייני וסביר. עבור תושביו החילוניים של הפרבר השבע מאיזור 09, בו מסעדות מוגפות בסופי שבוע, שימשה אדיסון אלומת אור חד משמעית. בעלי אדיסון החליטו לאחרונה על שינוי קונספט. תחת השם טבולה ראסה הם פתחו במהלך הקיץ באותו חלל מסעדה בדגשים ים תיכוניים עם אוכל לחלוקה. בשורה? לא בדיוק, אבל במסעדה של ערי פרבר לא מצופה לספק בשורות. קחו למשל את נונו, האיטלקיה המוצלחת והמצליחה מהוד השרון הסמוכה. יש בה בשורה? ממש לא. זו מסעדה גנרית, אבל האוכל המוגש בה עשוי היטב בדרכו ולשיטתו. גם בפבלה האשדודית אכלנו לא מזמן ארוחה מהסוג הזה. ביותר מכך אין צורך גם ברעננה.
הגענו לטבולה ראסה ללא ציפיות מיוחדות לפיכך. היינו מוכנים לחתום ובכיף על אוכל מסעדות ישראלי גנרי תקין כזה שלא ממציא שום דבר אבל עשוי ללא פגמים בולטים ומאפשר לצרוך את המנות המוכרות לשביעות הרצון. בחלומותינו הרעים לא פיללנו לתצוגת הנפל המחפירה שחיכתה לנו. חסרות מילים בלקסיקון שייטיבו לתאר כמה רעה הייתה הארוחה הזו. היות וזו המלאכה המוטלת עלי, אנסה.
התפריט בטבולה ראסה מחולק לקטגוריות: ראשונות, טאבון, פסטות וים יבשה. ברשימה אין, כאמור, שום דבר שלא פגשנו בעשרות אם לא יותר מקומות אחרים, אבל היא איננה מעוררת נוגדנים. התחלנו עם פיצה מרגריטה (56 שקלים), מסחאן (66 שקלים) וסלט כפרי (46 שקלים). הגיעו המנות ועינינו חשכו.
הסלט הכפרי היה הקטן ביותר מסוגו הזכור לי במסעדה/בית קפה בישראל. בתפריט כתוב שיש בו עגבניה, מלפפון, צנוניות, בצל סגול, זיתי קלמטה, קרוטוני פוקצ'ה, זעתר וגבינת פטה. הכל נכון, רק שהמינון מקומם. מקוממת לא פחות הייתה עליבות הירקות. לא יכולתי שלא להיזכר בסלט ירקות השוק של מסעדת קלארו. כולה ירקות בסיסיים עם שמן זית ופטה אבל כמה שהירקות שם טעימים. כאן היו ירקות מהסוג שאינך מצפה לפגוש במסעדה. כל מסעדה.
הבטנו בפיצה מרגריטה. היא לא נראתה מגרה. מה כבר יכול להיות גרוע במרגריטה? אז זהו, שיש לי חדשות. הבצק לא היה מסוגה עילית אבל זה עוד כלום לעומת הטופינג שהיה בו רוטב עגבניות איום. אפילו האנינים שבינינו צורכים לפעמים פיצה שכונתית מהסוג הפשוט, שמוצאה אפילו לא בהכרח מפיצריית רשת. מהפיצות שמביא השליח ומיועדות לטף ולאורחיו ועל הדרך תוקעים בה ביס קטן. אף אחד לא חושב שזה טעים אבל זה לפחות אכיל אז ממשיכים להזמין. הטופינג בפיצה שקיבלנו בטבולה ראסה היה גרוע גם מהסטנדרט הזה. עד כדי כך שהאגף הצעיר בשולחן, שבדרך כלל לא משאיר שריד ופליט גם מפיצות בינוניות ומטה, סירב בתוקף לאכול.
המסחאן היה הדבר הכי רחוק מהקלאסיקה הערבית הנפלאה ההיא, שבה מונחים נתחי עוף בשמן זית, בצלים וסומאק על בצק. בתפריט כתבו "קונפי תרנוגלת עם סומאק, בהרט, שקדים קלויים ובצל על פיתה מהטאבון". העוף המפורק מהעצם היה מתוק מידי, משתנק משמן אך יבש. לא אסון כמו הפיצה אבל לא טעים. התחלנו להבין ששמחה גדולה לא תהיה הלילה.
המשכנו: פיש & צ'יפס (78 שקלים), המבורגר אדיסון (68 שקלים) וקבב טלה (78 שקלים). במנת הפיש & צ'יפס היה דג קוד בבלילת בירה עם צ'יפס, סלסלת עגבניות ואיולי. הדג לא הרגיש איכותי וטרי, הטיגון היה חובבני והותיר שמנוניות יתרה. הצ'יפס היו גרועים, הסלסה סתמית והאיולי בעייתי. כן, עד כדי כך. אותו כנ"ל בדיוק תקף לגבי ההמבורגר. הבשר פשוט לא היה טוב דיו. המרקם, הדחיסות, הצריבה; הכל הרגיש מחופף ומחורבש. בכוונה בחרנו מנות שגורות במיוחד, חשבנו שבהן יצליחו לספק את המינימום. אפילו זה לא עבד. במנת הקבב היו חמש קציצות סבירות, היחידות בארוחה שלא עוררו תחושה קשה. התבשיל בתוכו שהו, על בסיס חומוס, עגבניות, במיה וחצילים, היה גרוע להפליא.
לא זוכר מתי בחרתי לסיים ארוחה בתפקיד ללא קינוח. שש מנות שאף אחת מהן לא הצליחה לגרד מלמטה את רף הבינוניות, לא הותירו מקום לספק. בדרך כלל בארוחות לא מוצלחות במסעדות חדשות עולה המחשבה שרלוונטי יהיה לשוב לכאן בעוד כחצי שנה, לתהות על קנקנו של המקום לכשיתאזן קצת. אפילו בישראל הבעייתית כל כך, שבה שבע מכל עשר ביקורות של הח"מ מסתיימות בשורה תחתונה שלילית, נדיר לפגוש מקבץ מנות כה מצער. קשה לי לראות את עצמי חוזר לטבולה ראסה בפורמט הנוכחי שלה על תקן "צ'אנס נוסף". מה שמתרחש שם הוא לא עוד סתם מסעדה חדשה שלא מתלבש לה. שינוי האדרת לגברת נחל כישלון חרוץ. מהארוחות הגרועות ביותר הזכורות לי בישראל זה שנים.
טבולה ראסה. רחוב אחוזה 282 רעננה. 09-7743131. לא כשר
