נסיעה דרומה הובילה אותנו, באחה"צ לוהט של אוגוסט, לאשדוד. חיפשנו מקום נעים וחביב לאכול בו. כזה שלא יהיה עממי מידי, גם רציני וחשוב מידי לא, ואם אפשר, שיתכתב עם קולינריה עכשווית, להבדיל מארכאית. הגענו לפבלה, השוכנת ברחוב מרטין בובר, על הטיילת המקומית.
פבלה, שכונה בפורטוגזית, היא מסעדת בראסרי גדולה, עם חלל פנימי שעיצובו צבעוני מאד, מצועצע משהו וחלל חיצוני המשקיף לים. בחוץ מסתכלים על הים; בפנים אווירה צוהלת ושמחה, עם הרבה מוזיקה בלקנית ולטינית. יש תחושה שמדובר במוצר מהוקצע ומחושב, כזה שאנשי קונספט השקיעו לא מעט בבניית האריזה שלו, כדי שידבר לכמה שיותר אנשים. יותר מכל נזכרנו בצמד המסעדות גרינברג וגרקו באזורי חן שבצפון תל אביב: בראסרי מלוטש ומחושב. כאן זה מרגישים לגמרי כמו גרינברג (שעוצב בהשראת הבראסרי באבן גבירול), רק הטוויסט הוא ים תיכוני. לא במיוחד מקורי אולי, אבל לגמרי יעיל.
בתפריט אפשר למצוא את כל מה שמדמיינים בבראסרי ישראלי-ים תיכוני: כרובית בטחינה, חציל שרוף, סלט ירקות עם פטה, קרפצ'יו וסביצ'ה סלמון באגף הראשונות; פסטות, המבורגר, סלמון בתנור, אנטריקוט ועוד, בעיקריות. לא משהו שטרם פגשנו בעבר מחד; אבל ההתכווננות למה שנעשה עכשיו במסעדנות המיינסטרים בארץ, היא חד משמעית. רוב מסעדות הפריפריה בישראל מתעקשות להיאחז בנוקשות רבה בקולינריית האתמול, שלא לומר שלשום. בהקשרי המיקום אשדוד, על הטיילת, פבלה היא בהחלט הפתעה מרעננת.
התחלנו עם פיש אנד צ'יפס (48 שקלים), פורטו סביצ'ה (49 שקלים) וסלט רודוס (52 שקלים).
מנת הפיש אנד צ'יפס הייתה בסדר גמור. היה בה דג קוד שהצליח לשמור על מצב צבירה תקין וצ'יפס עשוי היטב. איולי אריסה עז טעמים סיפק את הטוויסט הים תיכוני אבל לא היה בו ממש צורך. קצת זילופי לימון והמנה הפשוטה והנדיבה הזו עשתה את שלה ביעילות. במנת הסביצ'ה היה מוסר ים טרי ורענן עם אבוקדו, בצל ירוק, פלפל חריף, מלח שחור גבישי ושמן זית. אפשר היה לחסוך מעט מהמלח אולי אבל גם מידת מליחות היתר המסוימת לא פגמה ברעננותה וחיוניותה. זו הייתה מנת סביצ'ה סימפטית בהחלט מסוגה.
סלט רודוס היה החלק הפחות טוב בארוחה. היו בו ירקות שוק, זיתים, שמן זית וגבינת פטה והעסק התקשה להתרומם. הירקות היו בנאליים ועייפים. התיבול לא החזיק אותם וכל העסק, שאמור להיות הפשוט והמובן מאליו מכולם, הרגיש כמו מנת חובבנים ביתית מהסוג המבאס. מפתיע בהתחשב במיומנות הברורה שהופגנה במנות הקודמות.
המשכנו: פטוצ'יני קרעי דג (67 שקלים), מרטין בורגר (62 שקלים) ודניס סיציליאני (105 שקלים). גם כאן, כמו בפרק הראשונות, שתי מנות עבדו היטב ואחת פחות. בסעיף המאכזבות נמצא ההמבורגר, שהגיע עם צ'יפס חמוד, בדיוק כמו במנת הפיש אנד צ'יפס. הבשר הרגיש כמעט טחון ולא קצוץ. מרקמו לא עשה טוב ושמח בחיך. נדמה שאיכות הגלם של הבשר לא הייתה מהמרשימות. כשכולאים קציצת בשר בלחמנייה עם כל התוספות ונוגסים, גם בורגרים מבשר בינוני עוברים איכשהו. שומן בקר עם בצק, בצל סגול, עגבנייה וקטשופ זה ג'אנק יעיל בעליל. טעימה מהקציצה עצמה לא הותירה מקום לספק זה לא זה.
הפסטה והדג לעומת זאת היו חביבות. בפסטה היה פטוצ'יני שבושל כמתבקש, קרעי מוסר ים, ארטישוק, בצל ירוק, פטריות יער, שום ושמן כמהין. על שמן הכמהין אפשר היה לדלג כמובן אבל שאר הרכיבים תקשרו אלו עם אלו בחן. זו הייתה פסטה חביבה ואפילו לשם שינוי בפבלה, מסעדה שנדמה שעושה הכל כדי להיות בלב המיינסטרים קצת פחות שגרתית.
במנת הדניס היו צלפים, זיתים, שרי צרובות, אנשובי, בזיליקום ותפוח אדמה אפוי. נתחי הדג נצרבו ללא דופי והמנה כולה קרנה פשטות ים תיכונית נכונה, מדויקת וטעימה.
חלקנו וינדי מילפיי (48 שקלים) על בסיס שכבות קרם פטיסייר ורוטב פטל. הקרם היה טוב ויותר, במרקם נכון וללא מתיקות יתר. הפטל הוסיף ולא הכביד. זה היה סיום נחמד לארוחה מפתיעה לטובה, שהיו בה לא מעט רגעים חיוביים.
לא הכול כליל השלמות כאן, כאמור. הבורגר והסלט הרגישו כמי שלקוחים מציביליזציית אוכל אחרת, מהסוג השגור במסעדות בפריפריה. השאר, המהוות רוב ברור בארוחה, אמנם לא ייצגו איכויות מז'אנר עמוד האש אשר לפני המחנה אבל עשו את שלהן בענייניות וסיפקו את הסחורה בלא להפגין עודף יומרה. זו לא המסעדה לבוא אליה במיוחד מרחוק או לחפש בה מצוינות. אף אחד בפבלה לא מנסה לספק איכויות מהסוג הזה. מאידך, אם אתם באיזור, זו בהחלט אפשרות.
פבלה, מרטין בובר 1, אשדוד. 08-8526583. לא כשר
