שף ישראל אהרוני הוא לא עוד אחת מהדמויות המרצדות על מסכי הטלוויזיה, להלן שף-סלב. את מעמדו האיקוני קנה בזכות מלאה. החריש העמוק שלו בשדות הקולינריה הישראלית החל להתבצע ביסודיות רבה, רגב אחר רגב, כבר במחצית הראשונה של שנות השמונים, כמסעדן ושף פעיל ובהמשך גם כמתכונאי בעיתונות הכתובה.
להבדיל מרוב השפים הטלוויזיוניים, אל המסך הגדול הגיע אהרוני לאחר שמעמדו ככוכב היה כבר מבוסס ולא להיפך. קשה להפריז בתיאור תרומתו לסצינה כאן - מהוגה ומיילד המסעדנות הסינית בישראל, עם מסעדת ין יאנג; דרך נוכחותו כנדבך מרכזי בייסוד הקולינריה העילית בתל אביב עם 'תפוח זהב'; ועד ספרי מתכונים אלמותיים, רבים מספור, ועוד. העובדה שהפך מתישהו לסוג של תעשייה מרובת זרועות אין בה כדי להקטין במאום את ההערכה כלפיו. אהרוני, בניגוד לרבים מהקולגות, לא יודע לחפף. המסעדות שלו היו תמיד מוקפדות. במתכונים שלו לא תמצאו לעולם רישול.
לאחר ניסוי כלים אפקטיבי, בדוכן הראמן הירו, בשרונה מרקט, פתח אהרוני לפני כארבעה שבועות את הירו המסעדה, בלבונטין. חזרתו לזירה לאחר שנים ארוכות לתפקד כמסעדן פעיל, שגם חתום מקצועית על המקום החדש היא אירוע משמעותי, אפילו מעט חגיגי לסצינת המסעדות כאן. אב מייסד שלא התיישן, נותר רענן ורלוונטי ולגמרי מסקרן להגיע למקום חדש שלו.
לכל הביקורות של אבי אפרתי
החדשה של אהרוני, היא מסעדת ראמן. בשונה מדוכן הראמן בשרונה, הנושא את אותו שם, לכאן לא באים להעמיס מרק ולהמשיך, אלא כדי לבלות. זו מסעדה בינונית בגודלה (כ-60 מקומות סביב בר ושולחנות קטנים), בעיצוב תעשייתי מודרני.
התפריט קצר וממוקד. עיקרו אמנם ראמן מארבעה סוגים אבל יש בו גם מספיק נשנושים של לפני (אופציות באן וגיוזה), ירקות ושתי מנות על בסיס אטריות. כדי להבהיר שכאן באים לבלות, יש גם תפריט סאקה לא קטן ותפריט קוקטיילים.
שום דבר בהירו לא יקר מידי. מנות הראמן נעות בין 48 שקלים(למנה צמחונית) ל-62 שקלים, מנות הבאן 21-24 שקלים והגיוזה 28-34. גם הקוקטיילים מקפידים שלא ליישר קו עם סטנדרט ה-50 שקלים בקירוב המקובל בארץ, ומחיר כולם 32 שקלים. במילים אחרות: אהרוני אמנם פתח מסעדה, להבדיל מדוכן, אבל שום דבר כאן לא חשוב או נפוח מידי. להירו שלו באים לבילוי עכשווי, נעים ונטול כובד ראש.
כמי שמלווה כסועד את אהרוני בכל התחנות לאורך השנים, התקשיתי שלא להפליג במנהרת הזמן ל-1994-5. תפוח זהב, מסעדת השף של אהרוני, ששכנה קרוב למקום בו פועלת היום הוטל מונטיפיורי, הייתה מסעדה רצינית, יקרה מאד ומפורכסת. כדי לאכול בה בערב צריך היה להיפרד מלא מעט כסף. התל אביבים ה"רגילים" הרשו לעצמם להגיע לשם רק לעסקית. הירו החדשה ממוצבת, אם כן, 180 מעלות ועוד מתפוח זהב. לא ארוחות ערב לעשירים, לא רצינות תהומית ואף לא טיפה אחת של מפורכסות. זה מקום חביב, כייפי, נגיש.
אי אפשר לאפיין את הירו מול תפוח זהב, בלא שמתייחסים לשינוי שעברו הפרסונה והמותג 'אהרוני' מאז. לא רק המסעדה הייתה מפורכסת, גם האיש, או לפחות דימויו הציבורי. אהרוני של אז היה שף עב ממדים, אנין וגבה חוטם, שגם נראה מבוגר מכפי גילו. הביטו בתצלומו, מלווה בשאול אברון המנוח, על עטיפת "הספר האיטלקי". איפה זה ואיפה הדי ג'יי המעודכן, הרענן והסימפטי, שהוא היום, שגם נראה צעיר משמעותית מגילו?
הירו היא מסעדה של מסעדן ושף מנוסה ובשל שהיו לו מספיק שנים ללמוד משהו על המידה הנכונה. אין בה 'יותר מדי' אבל גם לא 'פחות מדי'. לא חסכו על העיצוב והשקיעו בתבונה בבניית האווירה; קז'ואל, כן; יומיומי ופשוט מידי לא. אין שם שמץ חיפוף, המוסיקה טובה וכיף לשבת שם בערב. ובאותה נשימה: מאחר בסופו של דבר מדובר בראמן בלבד, לא נלקחות הזמנות וסביר להניח שבימי ושעות העומס, יעמדו כאן בתור.
הגענו בהרכב משפחתי ולפתיחה הלכנו על שלושה באנים (טבעוני 21 שקלים, ברווז -24 שקלים ובקר מפורק 24 שקלים), גיוזה טבעונית (28 שקלים) וסלט ירקות ירוקים (19 שקלים). כל הפתיחים היו חביבים. בצק הגיוזה מדויק והמלית הירוקה טעימה. בצק הבאנים הצטיין והמליות (חציל וירקות לטבעוני, נתחי בקר וברווז) ראויות. בכולן היו מיני תוספים שעשו את העסק רענן ושמח בלי להפוך כבד מידי או חריף מדי. צלוחית הירוקים סיפקה בהצלחה את מימד הרעננות.
לגמנו שני קוקטיילים מקסימים, שהפליאו להתחבר לאוכל: נינג'ה שפריץ (32 שקלים), על בסיס אפרול עם גרניום, סאקה עם לוונדר ויין לבן מבעבע, שהייתה בו קלילות חמצמצה-מרירה ארומטית כייפית; ואולד סמוקי באסטארד (32 שקלים), עם מזקל, ג'ינג'ר ביר, קפיר ליים, סירופ ג'ינג'ר ולימון, שהיה עם מגע מעושן מעט. כמו המקום, גם שני הקוקטיילים סיפקו Fun. הם לא היו רציניים מידי, לא כבדים מידי, לא מתוקים כלל וחברו בהיגיון צרוף לאוכל.
הזמנו שלושה ראמנים צמחוני (48 שקלים), חזיר (58 שקלים) וברווז (62 שקלים) וגם אטריות דן דן (56 שקלים). כל הראמנים היו מצוינים. כולם כללו את התוספים המוכרים אטריות, טמאגו, ביצה, בצל ירוק ושאר החשודים המידיים אבל כל אחד מהם היה מבודל בבירור ממשנהו. ראמן הברווז היה מבוסס על ציר עוף מוצלח במיוחד והיו בו מידה של קלות, צחות וניקיון. נתחי הברווז עצמם היו רכים, כמעט נימוחים.
ראמן החזיר היה שונה לגמרי ממנו. היה בו נתח חזיר צרוב, שחום מעט, הוא הושתת על ציר חזיר והיה, לפיכך, עשיר בהרבה, שלא לומר שמן, ועמוק טעמים. את מקדם השומניות שברה תוספת אדומה פיקנטית, טעימה מאד, מעין אריסה, שמשכה את המנה לגמרי ממקורותיה האסיאתיים, ונתנה טוויסט אחר, מגניב בהחלט.
הראמן הצמחוני, על בסיס ציר ירקות עם טופו, סיפק את הסחורה ללא רבב. הציר לא היה דל או אנמי מידי והצליח להחזיק היטב את שאר הרכיבים בקערה. במנת אטריות דן דן נחה על האטריות הסיניות מאסה מכובדת של בשר טחון עם טחינה, מיסו ושאר רכיבים, שנתנו לו עומק טעמים ומידה של מתקתקות, לכדי מעין בולונז בסגנון עדות מזרח אסיה (לא כולל פרמזן, לא חסר שם מגע אומאמי), לצד ביצה וירוקים. זו הייתה מנה חביבה שנועדה כנראה במיוחד עבור הילדים המבקרים בהירו.
קינוחים עוד אין עדיין בהירו, בהמשך יהיו. קצת הצטערנו. משהו מתקתק וחביב על בסיס פירות, יכול היה לסגור בחן את הארוחה. 340 שקלים (לפני שתייה ושירות) לארבעה הם סכום סביר בהחלט עבור מה שאכלנו. אכלנו קצת יותר מידי. אפשר היה להסתפק בפחות באנים או לחלופין, לוותר על מנת ראמן אחת. המנות גדולות, עתירות פחמימות ויש בהן גם חלבונים במידה מספקת. קמנו מפוצצים.
זה היה בילוי מלבב. נשמח לחזור לארוחה מלאה, הכוללת גם קינוחים. ברור שהירו, מזללה עדכנית נטולת יומרה ומתוחכמת, תהיה מלהיטיו הגדולים והמוצדקים של האביב הזה, כמו גם של הקיץ שיבוא אחריו. אם בא לכם אוכל אסיאתי טעים ולא חשוב מדי, זו בדיוק הכתובת. רק קחו בחשבון שאוטוטו ייתכן שתצטרכו לחכות שם בתור.
הירו, לבונטין 19, תל אביב
חשבון בבקשה
