זו לא קלישאה. אוכל הוא בית עבור הרבה אנשים, עבור חלק הוא באמת רק אוכל, ואצל מעטים עוד יותר הוא בכלל בגדר פנטזיה. שני הפרקים של "מאסטר שף" השבוע עסקו באותה פנטזיה. חלום של אנשים שרוצים ומחפשים לעשות איזושהי פניה בחיים המונוטוניים שלהם לכאורה, ולהגיע לנחלה (עלאק) שנקראת עסקי המזון.
לכל הטורים של "נועצת שיניים": בלוג מאסטר שף של ליהי שורש
אין ספק שהתזמון הוא בעייתי, והחלומות האלה נראים כרגע דמיוניים כמו להשיג תור לחיסון הקורונה, אבל גם אם היינו מדברים על ימים שפויים ורגילים, התמונה לא הייתה משתנה. טבחות היא עבודה קשה ולרוב לא מתגמלת שמעמידה אותך על הרגליים בחום של המטבח במשך 18 שעות, מלחיצה ומעבריה ביקורת, או כמו שאיל שני אמר לאחד המתחרים המפנטזים - "אוכל זה יום אחרי יום לעמוד מול מפלות והצלחות".
וזו האמת לאמיתה. איך הפנטזיה הזאת נשמעת לכם עכשיו?
אחד החולמים הבולטים השבוע, ואולי זה שמסכם טוב יותר מכולם את אותו חלום שמאסטר שף בנויה עליו, היה אלעד, "נמר טורף" כהגדרתו, או - אם אתם בעניין של תיאורים וכינויים שעוברים מסך קצת פחות סקסי - מנתח מערכות מידע בחברת אשראי בן 37 שחושק בשינוי ההיררכיה בספארי שהוא החיים שלו.
אבל אלעד לא רק רוצה שינוי קריירה, אלא גם לעשות "טייק אוף" על מנות. המנה העיקרית שלו כללה פילה לוקוס, ומעין קובנייה כרובית וסלט. ומה שנשמע בתחילה כתפסת מרובה לא תפסת, אכן היה כזה, והשופטים העבירו אותו בעיקר על מידת העשייה המושלמת של הדג שהגיש. נמר, אבל אחר.
בכלל, אותו טייק אוף מיוחל חזר שוב ושוב לאורך הפרקים. מתמודדת נוספת שהסיפור שלה בלט באודישנים הייתה ספיר אוחנה, אחות חמישית מבין 11, לסבית שגדלה במשפחה חרדית מבית שמש, ומנהלת את מסעדת האוכל באיקאה אשתאול (בדקתי. יש סניף כזה). רק מכל התיאורים האלה אתם יכולים לנחש אם היא עברה או לא.
מנת הפתיחה שלה לא הבריקה, אבל היא עוד זהרה לעומת הספינג' ה"משודרג" שהוגש אחריה. השדרוג, טוב ששאלתם, התבטא בהחלפת הסוכר בדבש שקדים, ובוורסיה נוספת עם סלט זעלוק, "כי לא רגילים לאכול ספינג' מלוח".
אוכל מרוקאי עדכני / משודרג / עם טוויסט / שלי / עכשווי הוא לגמרי מאסטר שף 2012, השנה בה אבי לוי זכה ושוגר לקריירה שכולה שבקייה. זה לא אומר חלילה שאי אפשר להמשיך לשפר, אבל כששפים כמו יוסי שטרית, אבי ביטון ואפילו מאיר אדוני עושים כבר שנים פרפרזות על המטבח הזה, מה כבר נותר?
שדרוגים או לא שדרוגים, התשובה היא בטח לא ספינג', למרות שבאמת קשה לטעות במאכל מטוגן ומתוק, וולכן כנראה גם ספיר עברה בסוף.
בניגוד אליה, חיים כהן (המתמודד, לא השף) בחר (איך לא) בחציל, אבל הכין אולי את המנה הכי מגרה ומקורית שהופיעה באודישנים עד כה - סמבוסק סביח, או בשם השני שלו - איך הדבר הזה לא בפה שלי עכשיו? במנה השנייה הוא כבר נפל לבנאליה של רביולי עם חמאת מרווה, אבל גם זה היה נראה כמו מנת פסטה נהדרת.
האודישנים סיפקו גם את "אחותו התאומה של אהרוני" ולא מעט סוגי בצקים ובורקסים סטנדרטיים אבל גם בורקס מים. הסו בורק הפך בשנים האחרונות לפופולרי במיוחד כאן, בעיקר בעקבות נסיעות מרובות של ישראלים לטורקיה, אבל גם בזכות דילק, שפתחה בדרום תל אביב את "דילקס" והפכה מקום קטן לאימפריה. בצק היופקה שמרכיב את עלי הסו בורק - ספק לזניה ספק מאפה - עשוי קמח וביצים (כמו פסטה) ומבושל במים. בין הדפים האלה נח המילוי, ואוי כמה שזה טעים.
את תואר האודישן שובר ושובה הלב קיבל אירקלי גונשווילי, גיאורגי בן 50 שסיפור חייו מרוצף בטרגדיה אחר טרגדיה.
האיש החם והחייכן, שכל עול העולם מונח על כתפיו, אחראי ביום על מנקי רחובות, ובלילה חולם על פתיחת מסעדה גיאורגית. לתוכנית הוא בא כי הוא "רוצה לשנות חיים ולהתקדם". אפשר לא לדמוע?
צלחת הפתיחה שלו הורכבה אמנם מכמה מנות, והצילחות של "קלופס החציל" לא היה מושלם, אבל אחר כך הגיע הצ'קפולי, מרק גיאורגי עם בשר כבש, טרגון ושזיפים ירוקים, שכבר שבה את לב וחיך השופטים (וקהל הבלוגריות בבית). המנה הזו והמטבח הזה הם הפורטה שלו, והם ימשיכו - יש לקוות - לככב בהמשך העונה. סיפורים ואוכל כמו שלו הם אחרי הכל גם הפורטה - והפנטזיה - של מאסטר שף.