מודים שבהתחלה קצת התעלמנו מזה, או נכון יותר לומר - בחרנו להתעלם מזה. הנהנו עם הראש, עשינו "כן" של הסכמה, אבל העדפנו להדחיק ולהבליט את החדשות הטובות - אחרי שנה ומשהו של חבל תלייה קורונאי, עולם האוכל הישראלי הצליח לשחרר את הפלונטר וסוף סוף חזר לעצמו. אז על מה בעצם הם מתלוננים עכשיו, אה?
לעמוד האינסטגרם הטעים של וואלה! אוכל
וכך, נהנים מהחיים הטובים והטעימים, דילגנו בקלילות על כל מיני דיווחים מטרידים ושמועות עקשניות. פה לא פותחים לארוחת בוקר כי "אין כוח אדם", ושם מצמצמים סרוויסים כי "כולם עדיין בחל"ת". בין לבין, התחלנו לתהות סוף סוף יותר ברצינות אם המדינה לא ירתה לעצמה ברגל בכל העסק הזה שחיבר מגיפה וכלכלה, משכורת ואי-עבודה.
בואו. "קפה בוקה" מגייס:
קחו את "סנטה קתרינה", לדוגמה, ואת תומר אגאי שלה, שלא מפסיק לנסות לגייס. "האנשים בתמונה הם חלק מצוות הפתיחה של הסנטה", כתב לפני כמה חודשים בפוסט אינסטגרמי חינני שקרא למלצרים, מארחים, טבחים וברמנים, "הם חכמים, מוכשרים, מגניבים, ובדיוק איתם הייתם רוצים לשתות כוס יין אחרי משמרת".
מאז, מצבת כוח האדם במסעדה הנהדרת הזאת השתפרה רק במעט, וחברותיה בתל אביב ומחוצה לה לא מספקות מידע מחויך יותר. "דלאל" מגייסים, ו"רוברטה וינצ'י" מגייסים, ו"הדסון" מגייסים, ו"יפו תל אביב" מגייסים ו"קפה בוקה" מגייסים. רותי ברודו, ראיתם לבד, נכנסה לבר ותיקתקה ג'ין וטוניק עם העמדה וקומפוזיציה והרבה תשוקה.
עד סוף השיפוצים. "טוטו" מגייסת:
ירון שלו ו"טוטו", למשל, עדיין לא פתחו מחדש בשל שיפוצים שהתעכבו, אך בירור קצר העלה העמדות רחוקות מלהיות מאוישות, בלשון המעטה. ואם "טוטו", על תלוש המשכורת המלצרי שמסתכל מלמעלה על הממוצע העירוני שלה, סובלת, אז מה יגידו כל השאר?
ובכן, כל השאר מדלגים ביומיום במלצרות, בשטיפת כלים ובאירוח, מתוסכלים בעיקר מלוח הזמנים המעט איטי של הביורוקרטיה הישראלית וגם קצת מעמודת ההכנסות המצטמקת שנגזרת ממנה.
כל אלה, צריך לומר ביושר, הן טענות כלפי המדינה ולא כלפי העובדים. אלו מנצלים די בתבונה סיטואציה תעסוקתית נדירה, היסטורית ממש, שאיפשרה להם לחפש את עצמם בשקט, תוך כדי קבלת מיני-משכורת סבירה. מובן מאליו שכל מסעדן עם פחות מחויבויות והתחייבויות על הראש היה נוהג כמוהם. אבל אולי די?