"אתמול ב-XXX. עושק וקמצנות… יצאתי משם פגוע נפש, רעב ועצבני… בילוי ראשון אחרי סגר ודי באסה… המטבח לא ידע… המלצרית חצופה… החוויה נהרסה…"
יום ראשון שעבר, עם בשורת חזרת המסעדות לפעילות שהביא עמו, סומן כחגיגה קולינרית-תרבותית. חודשים ארוכים של הדממה בכוח, מתוחזקת בקושי ובאופן חלקי בלבד על ידי משלוחים וטייק-אווי, התפרצו בבת-אחת לקרנבל פוסט-קורונה מוצדק.
לעמוד האינסטגרם הטעים של וואלה! אוכל
המסעדות שחזרו לפעילות כבר על ההתחלה התמלאו לחלוטין (במגבלות התווים הצבעוניים של משרד הבריאות, לכאורה), נשפכו למדרכות ולרחבות הסמוכות אליהן, וניהלו יומני הזמנות שהזכירו קצת בוקי'ס לפני סופרבול. אחרות, מהנדסות עדיין את צעדיהן, צפויות להצטרף בקרוב.
אבל הר הגעש הזה, שהתפרץ אחרי זמן ביעבוע ארוך כל כך, היה חייב גם לפזר לבה חורכת מסביב. בואו נקרא לה בשמה - ישראל 2021. בואו גם נקווה ביחד שהאדמה תירגע קצת.
"זה הצד המכוער של הרבה מסעדות, ובתל אביב בפרט… מי שבתקופת הרצה ורוצה להשתפשף על הלקוחות, שיתמחר בהתאם… לא הבנתי את התגובות - מה זה בעיה של הלקוח?"
בסיפור הכל-כך ישראלי הזה כולם אשמים, כולם צודקים, כולם מתווכחים וכולם, כמובן, מגזימים. בפשטות, ובקווי מתאר מעט גסים, מדובר במסעדנים שכמהים לפרנסה אחרי תקופת חושך כלכלית, בלקוחות שהתגעגעו לאותן מסעדות (ובתי קפה, וברים, ולכל דבר שמגיש אוכל שלא בתוך קופסאות פלסטיק, למעשה) בדיוק, ובמצב בלתי אפשרי שכינס את שני הצדדים סביב אותו שולחן.
וכן, "המצב" הזה נוצר על ידי הממשלה. אפשר להמשיך גם אחרי שאמרנו את המובן מאליו?
פורמט החל"ת - יעיל ומרגיע בתחילה, משוגע ובלתי ייאמן שנה אחר כך בענף הספציפי הזה - סינדל את שוק האוכל, הרחיק ממנו עובדים חיוניים ושלח אותם - זאת לא מטפורה עצלה - לים. והאמת היא שהם בים בצדק. גם אני הייתי עכשיו עם מטקה ביד אם היו מבטיחים לי הבטחת הכנסה (לפחות את רוב ההכנסה שאליה הורגלתי) בלי לעבוד.
במקום זה, אני שומע מ*כל* מסעדן באשר הוא, ואחרי דקה של שיחה בדיוק, את אותן שתי שורות - "במצב הנוכחי, היה בלתי אפשרי לחזור לאיך שעבדנו קודם. למה שעובד בכלל יסתכל בכיוון שלי? הם אומרים לי: 'עזוב, אחי, תן לי לשבת בבית עם ה-6,000-7,000 שקל ולא לעבוד. נדבר עוד חודש-חודשיים ונראה'. אפילו בריסטות לא הצלחתי להשיג".
הציטוט הזה שייך ליניב הרוש ממעדניית תל יצחק. הוא שייך גם - מילה במילה - לכל איש אוכל שמנסה לחזור לעבוד כעת.
וכך, אותו "מצב", תוצאה של מדיניות ללא מדיניות ומתווה שגם חברי "Mensa" לא יצליחו להפעיל, הוביל לפתיחה סוערת של מסעדות, רובן המוחץ בתת-העסקה, מאלתרות שירות ומקוות שזה היה הסגר האחרון.
הפורמט הזה, שלא במפתיע, מחלחל לצערן לסועדים. הלחץ המטורף גורר תקלות שירות ואוכל בלתי פוסקות, שגוררות בתורן פוסטים זועמים ברשתות החברתיות (שימו לב לזעם שמחמם את "אוכלים את הראש", קהילת האוכל הפעילה והמוצלחת בדרך כלל של הארץ, שציטוטים מחבריה הובאו גם בכתבה הזאת), וקטטות רשת בלתי פוסקות.
על פניו, אין כמעט שום דבר מפתיע בסיפור הזה - לא הווליום ולא האלימות ולא תוכן הדברים עצמם. המסעדנים חזרו משנת שבתון בכפייה ומנסים להתקמבק בלי לתת לסיטואציה לפגוע במוצר. הלקוחות שבו מאותה שנת היעדרות בדיוק, שמחים לשלם ומצפים לקבל מוצר ששווה את הכסף, בהינתן שגם הם נפגעו כלכלית. ורק הפוליטיקאים בולסים כעת את המנה הרביעית במשתה הבלתי נגמר שהם אירגנו לעצמם - היחידים שטורפים כאן בלי להוציא ארנק, היחידים ששובעים.
עכשיו, אפשר להירגע ולאכול משהו בלי לריב אחד עם השני?