התמונות הזכורות ביותר מהימים הראשונים של התפרצות הקורונה בישראל וסגירת המשק, אי שם במרץ 2020, הגיעו מאילת. הקניונים היו ריקים, הרחובות שוממים, לעובדי המלונות לא נותרה תעסוקה. שלושה מכל ארבעה תושבי העיר הפכו למובטלים כמעט בן לילה.
ב-2012 פתחו הקונדיטורית ענבר שפירא והשף ליאור רפאל מסעדה באילת - "המסגר 5". זה היה מקום שבאמת נשא בשורה, בראסרי עם תפריט שנשען על טהרת בית הספר היוקרתי קורדון בלו שבו למדו. כעבור שלוש שנים, אחרי שצברו מוניטין, הם סגרו ופתחו את "לוויתן", מסעדת שף בקצה הטיילת מאחורי מלון הרודס. הם צברו הערכה, הביקורות היו מצוינות, אלא שלקורונה היו תוכניות משלה. עד מהרה שפירא, רפאל ועובדיהם נכנסו לסטטיסטיקה המפחידה של "שלושה מכל ארבעה".
אלה היו זמנים לא קלים, אבל במהרה הם התעשתו. מספר שבועות לאחר הסגירה הם פתחו מחדש את המסעדה באותו מקום עם נישה שונה לחלוטין ועם שם קצת אחר לקהל יעד קצת אחר - "המבורגר בלוויתן". באתר שלהם כתוב "תקופת הקורונה נתנה לנו, כמו לרבים אחרים, סטירת לחי שגרמה לנו להבין שבא לנו יותר פשוט".
מה זה "יותר פשוט"? המבורגר ומטוגנים. ככה פשוט.
לא ביקרתי במסעדת לוויתן המקורית מעולם. למעשה, הפעם האחרונה שלי באילת הייתה לפני שבכלל נפתחה, ולכן כשנכנסנו אליה בגלגולה הנוכחי הגענו בראש נקי. זה אמור להיות טוב, אבל זו עדיין מסעדת המבורגרים.
העניין עם המבורגריות הוא שמצד אחד קשה ליפול איתן - רובן סבירות ומעלה, ומצד שני, אם הן רק "סבירות" אתה חש רגשות אשם. אחרי הכול, מדובר בארוחה שמנה, לא בריאה ולא זולה. אם התמורה לא מלאה, המצפון לא נשאר נקי. נכנסנו עם החששות (היחסיים, כן?) למסעדה. המקום מעוצב בצורה ידידותית ומזמינה, עם ציורי קיר בצבעים עליזים שמזכירים דווקא אנימציה יפנית והאווירה נעימה. הוא בעיקר עורר ציפייה.
הבטנו בתפריט. לא זיהינו בו משהו מתוחכם מדי, והאמת שקצת שמחנו כי לא באנו במצב רוח מתוחכם. פתחנו עם קצת שמן שיעשה טוב על הלב ואז המשכנו לעוד שמן שיעשה יותר טוב ללב ובעיקר לקצב שלו: שרימפס מטוגן (40 שקלים), וופל צ'יפס עם תערובת תיבול (28 שקלים) וכדורי פירה מטוגנים (23 שקלים). יחד עם הטעם המלבב הגיעה גם כמות נכבדה מכל מנה - יותר מהפתיח הממוצע שאליו הורגלנו - מה שגרם לנו להתחרט על כך שהזמנו כל כך הרבה. מצד שני, ממש כשם שאחריות אין פירושה אשמה, הזמנה מוגזמת אין פירושה שלא נאביס את עצמנו למוות.
כמעט למוות, כי העיקרית עדיין לא הגיעה והיינו צריכים לשמור מקום. מנת הדגל במקום היא השרימפבורגר - המבורגר שרימפס מטוגן ועטוף בפנקו. למה לא הלכנו על זה? א. כי כבר אכלנו שרימפס קודם וב. כי המבורגר זה בשר ובהמבורג התנהג כהמבורגראי. שנינו לטשנו עין על שתי מנות - ארוחת לה ביג מס, המבורגר עם רוטב ייחודי למקום המורכב ממיונז, קורנישונים, צלפים, בצל כבוש ותערובת תבלינים סודית, אסאדו מפורק ברוטב ברביקיו וגבינת צ'דר וחסה.
המנה השנייה שעליה חשבנו ובסופו של דבר שנינו הזמנו הייתה ארוחת ה"לא כשרע" ב-90 שקלים (יש גם ארוחה "כשרע" ואנחנו בטוחים שהבנתם את העקיצה שהחבר'ה החליטו לתת פה). הרעיון בארוחה הלא כשרע הוא שהיא באה עם כל הדברים הטובים, חוץ מהמצרך ההכרחי - כרטיס כניסה חופשי למחלקה הקרדיולוגית ביוספטל. מדובר בקציצה נוטפת של 200 גרם עם רוטב ביג מס (אותו רוטב שצוין קודם), פנצ'טה טלה מעושנת, דאבל גבינת צ'דר וכל הרטבים והירקות שעושים שמח. וכל זה בא, כמובן, עם שתייה וצ'יפס, כי מזמן לא אכלנו משהו בטיגון עמוק.
עכשיו תשמעו - זה היה לא פחות ממושלם, פשוט מנה להתענג על כל ביס בה. 200 הגרמים של ההמבורגר הרגישו כמו הרבה יותר מ-200 גרם, במיוחד כשנעטפו בטעם כל כך מעלף. האם יצאתי עם רגשות האשם המדוברים אחרי הדבר הזה? כן, אבל יש דברים ששווה ללכת רחוק בשבילם, וכמו שאומר דוקטור ג'ון מהמסעדה המיתולוגית Heart Attack Grill בלאס וגאס: "בשביל אוכל טוב שווה למות". ההמבורגר הזה, אגב, הרבה יותר טוב מזה של דוקטור ג'ון. בשבילו באמת שווה למות.
לקינוח לקחנו גלידת וניל קרמל (14 שקל) שהיא תעתיק של הסאנדיי הקלאסי של מקדונלד'ס, ומרגישה בדיוק כמוהו. אין מה להוסיף פה, לטוב ולרע.
כמו להקה אהובה שעליה אומרים שהיא "פעם עשתה אחלה מוזיקה והתמסחרה", כך התחושה לגבי מסעדת שף כמו לוויתן שהפכה למסעדה "פשוטה". המחשבה על כך שהיא הייתה פעם מסעדה יותר "רצינית" מעוררת רמה מסוימת של תחושת וואט דה פאק וגם איזשהו קורטוב של עצבות, אבל מעבר לסיבה הטריוויאלית של פרנסה - הרי בעלי המקום, מוערכים וטובים ככל שיהיו, היו חייבים להמציא את עצמם מחדש - כל שמץ של אנטגוניזם נמחק ברגע שהארוחה התחילה. המקום הזה פשוט טוב, או אם לנסח זאת מדויק יותר - פשוט וטוב, ובטח ששווה 285 שקלים (לפני טיפ) לזוג.
המבורגר בלוויתן - הים 6, אילת (טיילת הרודס)