הנה פעילות קטנה שתאמן את המוח שלכם: האם אתם יודעים איפה אכלתם בתאריך מסוים? לא אתמול, בואו נגיד משלשום והלאה. ולא, ארוחה חגיגית שהוזמנה שלושה שבועות מראש במסעדה ביום שישי לא נחשבת, הכוונה היא למועד מדויק שבו עצרתם בדוכן פלאפל או בשווארמייה.
סביר להניח שלא. על פי המדע, המוח שלנו שוכח בערך 50% מהאינפורמציה שעה לאחר שעיבד אותה ו-70% בתוך 24 שעות. זה מסביר מדוע רבע שעה אחרי שאני חונה אין לי מושג היכן האוטו (בגבעתיים העסק הזה הוא טרלול רציני, אבל זה כבר עניין אחר). לדעת איפה אכלתי ביום נתון בשבוע? נו, באמת.
לכל הטורים של "רוזי הטועם"
את הביקור בקלאסיק אני זוכר. ועוד איך. לא רק את התאריך, גם באיזו שעה נכנסתי.
זה היה 4 באוקטובר, יום רביעי, בערך שש בערב, לאחר העבודה. הגעתי עם אשתי לפינת יהודה המכבי-ויצמן בתל אביב. אכלנו, שתינו, נהנינו. חשבתי על הביקורת שאכתוב לשבוע העוקב. שבת הוא יום טוב לכתוב בו, יש פנאי ולא עבר זמן רב מדי מאז הארוחה. ואז אכן הגיע יום שבת. יום ה-שבת. הביקורת לא נכתבה, החוויה נשכחה. באותו בוקר קרו דברים קצת יותר חשובים ומכוננים מלכתוב על המבורגר.
מוזר, וגם לא מאוד הוגן, לצרוב בתודעה מקום שרק רוצה להתפרנס בכבוד עם אירוע טראגי עצום ומכונן. שלא באשמת קלאסיק, כמובן, היה לי קשה לחזור בחודשים שחלפו. זה לא קשור אליהם, זה קשור לכך שהקיום שלנו כאן מתחלק מעתה לשניים, והביקור הזה היה הבילוי האחרון לפני החיים הקודמים שלנו פה. לא שחיינו לפני 6 באוקטובר היו גן עדן, רחוק מכך, אבל נו, אתם יודעים, באותו היום הצרות שלנו קיבלו נפח שונה לחלוטין.
כמעט חצי שנה עברה (וואו, זה המון זמן). סופסוף אזרתי אומץ ונכנסתי. קלאסיק הוא בעצם הכלאה של שתי פינות מוכרות ששכנו זו לצד זו בשכונת צפון הישן של העיר - האחת היא המבורגריית וולפנייטס והאחרת היא פיצריית בזיליקום המיתולוגית, מין סופר-גרופ של מזללות מובילות באזור, שילוב בין המבורגר לאוכל איטלקי שהופך ליותר ויותר מקובל לאורך השנים. האמת, אני לא יודע מה אני חושב על זה.
הצצתי בארכיון התמונות וקפצה לי תמונה של ארנצ'יני. במעומעם אני זוכר שהוא היה טוב, רציתי להזמין שוב כדי לוודא, רק שהוא כבר לא בתפריט. לכן הסתפקתי במנה עיקרית - ארוחת וולפנייטס ספיישל (85 שקל) שכוללת קציצת המבורגר בקר של 200 גרם, עם חזה אווז, אמנטל, צ'יפס בצד ושתייה. ניתן גם להזמין את ההמבורגר בלבד ב-66 שקלים.
התיישבתי עם זמזם ההמתנה. האזור היה שקט, שלווה סטואית של שעת צהריים הורגשה היטב באזור שבו האנשים, בניגוד לחלקים רבים אחרים של תל אביב, ושל ישראל, לא ממהרים לשום מקום. כעבור כרבע שעה הבאזר המיוחל השמיע את קולו המענג. לאנץ' איז רדי.
המראה של הקציצה עם הגבינה המותכת ורצועת חזה האווז היה מלבב במיוחד, כאילו יצא מז'ורנל, כמו שאומרים אצלנו הבומרים. ביס ראשון - סבבה בהחלט. הקציצה הייתה עשויה במידה הנכונה (לא תמיד מדיום יוצא מדיום. זה מדיום), הטעמים התמזגו היטב והצ'יפס שהוגש בנדיבות היה טוב גם הוא. ועכשיו אתם מרגישים את ה"אבל" מגיע.
אז כן, יש אבל. זה טעים, אבל חסר ייחודיות. אני מודע לפרדוקסליות, לכאורה, שקיימת פה, אלא שכשחושבים על כך יש היגיון.
בהשאלה מעולם הדייטינג, יש המבורגרים שהמפגש איתם מרגיש כמו הנשיקה הראשונה, יש כאלה שנותנים את התחושה של "שלום, שלום, אל תבוא/י לי בחלום" ויש את אלה שבאמצע, של "היה נחמד, אולי ננסה שוב". ההמבורגר הזה שייך לסוג השלישי. הוא טוב, אבל לא ממש זכיר.
אז כמ"א יצא?
ראשית, אציין שלא ניסיתי את כל הרפרטואר של קלאסיק ויש סיבה לחזור. עם תפריט עשיר שכולל פיצות, פסטות, שניצל ועוד, הקלאסיק עונה למנעד מאוד רחב של טעמים. כעת השאלה איך זה משתלב במדד כמ"א (כמות-מחיר-איכות, מ-1 עד 10).
ניכר שההמבורגר איכותי, וגם הלחמניה הייתה אפויה היטב, אבל המנה, כאמור, לא עשתה רושם של וואו. אשר לכמות, היא הייתה מכובדת. 200 גרם הם 200 גרם, אבל תוספת הצד הייתה גדולה דיה כדי לגרום לי להרגיש שקיבלתי תמורה לכסף. 85 שקלים? הייתי במקומות שבהם כל מה שאתה מקבל תמורתם הוא המבורגר, המחיר הוגן. העובדה שהארנצ'יני, מנת הפתיחה שבאמת רציתי, כבר לא שם, מורידה חצי נקודה. המבחר הגדול של הדברים שלא ניסיתי מחזיר את חצי הנקודה הזאת. ציון 8.
ההמבורגר של קלאסיק אינו מושלם, אבל המבחר הגדול והמחירים הסבירים (פסטה החל מ-54 שקל, מגש פיצה החל מ-68 שקל וגם מחירי ההמבורגרים סבבה לגמרי) בהחלט מצדיקים עצירה. רק תבואו בלי דעות קדומות ובלי מטען רגשי.
קלאסיק, יהודה המכבי 53, תל אביב, 074-7973332