אלנה מתנהלת מאז פתיחתה כאחת המסעדות המהוגנות בסביבה. היא שוכנת במלון נורמן, מהיוקרתיים והיקרים בתל אביב, אך היא היקרה פחות במסעדותיו ואפשרויותיו. עדיין, מפתיחתה הקפידו שתיראה, תתנהג ותרגיש אחרת בהשוואה לסצנת המסעדות המקומית. האווירה מאופקת, השירות נעים אך מעט פורמלי ומאומה מאנרגיית הצ'ייסרים, הכפיים והמוסיקה מחרישת האוזניים ועוכרת השיחה אינו נוכח במקום.
לכל ביקורות האוכל של אבי אפרתי
בראשית הדרך הוביל שם את המטבח השף ברק אהרוני, ולפני קצת פחות משלוש שנים נטלו את ההגה דניאל צור ועומר שדמי. דגשי איטליה מסוימים נותרו אמנם, אבל אליו הוסיפו השניים גם ממד מקומי מובהק, כולל נוכחות ברורה למטבח הגלילי-שאמי. הארוחה שם, לפני כשנתיים וחצי, הייתה מההפתעות היותר נעימות של הזמן ההוא, והשילוב בין האווירה והשירות לבין האוכל יצרו אז תחושה של מקום שלא לגמרי שייך לכאן, בקטע הכי טוב שאפשר.
סקרנים מאוד לגבי המתרחש באלנה קפצנו לשם שוב בשבוע שעבר. קיווינו מאוד לשחזר את החוויה הכל כך טובה מהפעם הקודמת, כשהפעם זו כבר לא תהיה הפתעה אלא דבר מובן מאליו.
התפריט נותר דומה מאוד ברוחו, ומייצג רוח של ביסטרו גסטרונומי מוקפד, איטלקי, גלילי ועכשווי. הוא איננו מתיימר ליצירתיות, אבל תחת הזיכרון המצוין מהפעם הקודמת המון מנות בו עשו חשק. רף התמחור, לא במפתיע, סחב לכיוון הגבוה, עם עוף ב-112 שקלים, לברק שלם ב-170 שקלים וצלעות טלה ב-225 שקלים. זה לא יקר יותר ממה שהיה כאן קודם, אבל כן שונה בעליל מרוח הזמן המוכרת במסעדות בתל אביב מאז 7.10.
התחלנו עם ליטל ג'ם בג'וספר (74 שקלים) וטרטר בקר (82). בטרטר היו איולי, שאלוט קצוץ, צ'ילי ירוק, פרמזן ופטרוזיליה והוא היה טוב מאוד מסוגו. ללא כל הפתעה אמנם אבל מבשר טוב בהחלט עם מנעד טעמים מאוזן וראוי. לא מנה גדולה, ולכן תמחורה הרגיש קצת גבוה, אבל זה היה ראוי.
לעומתה, הליטל ג'ם די ביאסה. החסה הגיעה מהג'וספר קצת עשויה מדי וסביבת הטעמים שלה - חמאה חומה, גבינת המאירי ושקדים קלויים - לא עבדה טוב ביחד. יותר מהכול, הייתה כאן חמאתיות יתרה שלא רק שהכבידה, גם העבירה תחושה של שומניות לא נעימה. יכול להיות שאם החסה הייתה עשויה קצת פחות וחיה קצת יותר, משהו ממנה היה מצליח לתת מימד מאזן לגבינה ומידה של רעננות לחמאה. מנה לא מוצלחת.
לא התחשק לנו ללכת על העיקריות היקרות והלכנו על האופציות היותר מאופקות מבחינה תמחורית בתפריט - המבורגר ושני חצאי מנות פסטה בדמות טורטליני חובייזה (55 לחצי מנה, 95 לשלמה) ופטוצ'יני אוסובוקו (65 ו-128).
ההמבורגר ישב על בריוש עם רוטב טרטר וצ'יפס. תערובת הבשר בו הייתה טובה בהחלט. ניכר כי לא עשו שם שימוש בשאריות שנטחנו אלא העמידו בשר ראוי מנתחים ממש, עם רמת השומניות והדחיסות הנכונה. מנה טובה.
חצי מנת הפטוצ'יני אוסובוקו הייתה "בסדר". בתבשיל הבשר ביין אדום וירקות שורש היה כל מה שצריך. הוא היה קלאסי וללא עוולות אבל גם ללא האקס פקטור שהופך מנת פסטה לנהדרת. פסטה כזו, ברוטב קצ'יו א פפה, אכלנו כאן בביקורינו הקודם. היא הייתה מושלמת בכל המובנים, שזה משהו אחר לגמרי מבסדר.
מנת טורטליני החובייזה הייתה עוד פחות מזה. הבצק היה אמנם טוב באופן שלם וגורף אבל הרוטב, עם חמאת זעתר, לימון וזרעי עגבניה, עבר ממתחמי החמצמצות המאופקת והנכונה לחמיצות גורפת, בלתי מאוזנת בעליל. לא רק שזה לא נעצר במתחמי הבסדר, זה הלך אל הלא טוב וממש לא בסדר.
חוץ מהטורטליני לא פגשנו אמנם אוכל לא טוב עד עכשיו, אבל במצטבר זה לא היה מספיק טוב, ובוודאי ובוודאי טוב פחות ממה שאכלנו כאן בעבר. קינחנו בטירמיסו (52) סביר אבל לא מצוין ובשני כדורי סורבה סטנדרטיים לחלוטין שסגרו ארוחה שאמנם בסך הכול לא הייתה רעה, אבל לחלוטין לא הייתה טובה. זה היה מצער למדי.
אמנם לא ביקרתי באלנה שוב מאז שאכלתי בה אז, אבל קיוויתי שמדובר בסוג של באנקר. מקום שלא ממציאים בו את הגלגל אבל שהבסיסי יחסית מטופל ברמת ליגת העל. התייחסתי אליו כאל מקום שאפשר להגיע אליו כשרוצים לשבת ובאמת לדבר, ושגם ישמעו, לצד אוכל טוב מאד ומוקפד מאוד.
438 השקלים שהשארנו על האוכל, לא כולל שתייה ושירות, אינם המון כסף לכאורה אבל הם מייצגים את הבחירה היותר חסכנית בתפריט, המבוססת על עיקריות המבורגר ופסטה. זה אומר שאלנה היא מסעדה לא זולה כלל, בואך יקרה.
אז אפשר גם אפשר להגיע לשם לערב סולידי ואינטימי. האווירה הלא מקומית עדיין עושה את זה. השירות מצוין וזה נדיר במקומותינו שבעתיים בהשוואה למצבנו ב-2022, שלא לדבר על 2019, טרם פרוץ הקורונה. אבל האוכל קצת מג'עג'ע, ומקצה שיפורים בהחלט מתבקש במטבח של אלנה.
אלנה, נחמני 25, מלון נורמן, תל אביב, 03-543-5400