סון רון פעלה בשנים האחרונות ברחוב יהודה הלוי בתל אביב, לא רחוק מנחלת בנימין, על תקן מסעדת צהריים, עם אוכל רחוב. את המקום הובילו אופיר גוטמן, האוחזת בקילומטראז' של הכשרה ובישול אצל השף הצרפתי האייקוני פול בוקוז, ואחיה רתם, אשר על הניהול. לפני מספר חודשים היא החלה לפעול גם בערב, בשינוי פורמט משמעותי. המקום שודרג מעט עיצובית, עבר למתכונת שירות מלא ובנה תפריט יין.
לכל ביקורות האוכל של אבי אפרתי
הגענו באמצע שבוע, בערב המוקדם. רוב מקומות הישיבה של סון רון הם על המדרכה, עם שולחנות בודדים בפנים. לא תואר לה ולא הדר למסעדה הקטנה, אבל די בעיון חפוז בתפריט כדי להבין שמדובר במקום שנקודת המוצא שלו גסטרונומית מאוד. בניגוד למקומות שתפריטיהם עסוקים נואשות בללכוד את מה שהם תופסים כטעם הקהל בימים אלו, סון רון מחזיקה תפריט שברור שבבסיסו נאמנות לתפיסת עולמם ואמת. מאוד לא מובן מאליו בימים אלה.
בתפריט הלא גדול יש שמונה אופציות ראשונות קרות, שתי מנות גדולות יותר שהן חמות וצמחוניות, ובצקי נאן שנאפים במקום במילויים שונים - האזכור לסון רון של הצהריים. התמחור, הן של האוכל והן של היין, מתון במיוחד.
כאמור, הרוח הגסטרונומית, להבדיל מהרוח הפופוליסטית, היא השורה על התפריט ודי הרבה מנות עשו חשק. הלכנו על ארבע ראשונות: סשימי דג ים (68 שקלים), הרינג הולנדי (46), סלט תמנון (42) וסלט ירוקים (58).
המנות הגיעו אחת-אחת, ברצף שיצר תחושה של ארוחת טעימות, כשאת הסדר קבע המטבח. ראשונה הגיעה מנת הסשימי, מבוססת בר ים, עם צ'ימיצ'ורי, עגבניות מרוסקות ושמנת חמוצה. זו הייתה מנה טובה ממש, עם צ'ימיצ'ורי מוצלח, מלא טעמים שנגיעת חריפות עדינה אגורה בתוכו, עגבניות מרוסקות שתובלו בתבונה, ונגיעות שמנת חמוצה שהוסיפו מעט עידון. הדג עצמו היה טרי וטוב והחיבור כולו חשף יד טובה במיוחד וסיפק מנת קרודו מנצחת.
אחרי הסשימי הגיע סלט ירוקים. היו בו שני סוגי חסה (לליק וסלנובה), נתחים דקיקים של קולורבי ושומר, קשיו ואבן יוגורט מגורדת. הרוטב היה עדין וקליל והסך הכול היה בסדר גמור, אבל בשונה ממנת הסשימי שקרנה ייחוד, הפעם זה היה סטנדרטי.
ההרינג ההולנדי, מבוסס מטיאס שנכבש במקום, היה טעים במיוחד. איכות הטיפול בדג עצמו הייתה קרובה למושלמת, והמנה לא הייתה מלוחה מדי. התוספות - שמנת, חזרת, עלים ובצל ירוק - היו כל מה שצריך במדויק כדי להוציא את טעמי הדג, לאזן אותם קצת ולתגבר אותם קצת. מנה שהיא לא פחות מתענוג.
בסלט התמנון היו תפוחי אדמה, שומר, עגבניות מרוסקות ושמן צ'ילי. זה היה טעים ממש והכול התחבר טוב ונכון, אלא שלהבדיל מבמנת ההרינג, שבה היה די הרבה דג, כאן נוכחות התמנון הייתה סימבולית בלבד. אפשר וצריך לבנות מנה כזו על בסיס יותר תמנון, גם אם היא תתומחר בשמונה או בעשרה שקלים יותר. לחלופין, כדאי לעדכן את הסועדים שיותר משזו ראשונה, מדובר במתאבן.
סט הפתיחה היה מוצלח במיוחד, אם כן. למעט הסלט שהיה "בסדר גמור" אבל לא יותר, שאר המנות היו טובות מאוד עד מצוינות. כמה נחמד.
המשכנו לניוקי א לה רומאנה (74) ולצמד נאנוסים, עם עוף ועם שפונדרה בבישול ארוך (56).
קודם הגיעו הנאנוסים. שתי פיתות נאן קטנטנות. באחת נתחי פילה עוף עם יוגורט, ג'ינג'ר ותבלינים; בשנייה תבשיל שפונדרה ותבלינים.
את הנאנים אוגדים למעין לאפה קטנה וכל אחד מהם מספק לא יותר מכמה ביסים. ברור היה שזו תפנית כמעט מוחלטת מכל מה שאכלנו עד כה ומרוב התפריט. זו לא הייתה מנה רעה אבל שום דבר בה לא הזכיר את האיכויות הבלתי משתמעות של המנות שאכלנו עד אליה.
העידון, האיזון, הגסטרונומיות החד-משמעית והאיכות הצרופה לא היו שם. אני מבין את הצורך לא ליצור שני ערוצי האכלה נפרדים לחלוטין ולחבר קצת את סון רון של הערב עם זו של הצהריים. עם המנה הזו זה לא עובד.
מנת הניוקי, לעומת זאת, הייתה מפגן של מצוינות צרופה. הם לא היו מבוססי תפוחי אדמה כנהוג, אלא על סולת כמקובל, והגיעו במלבנים, עם קרם עגבניות שרופות, עלי קייל, ארטישוק צלוי ופרמזן.
קוביות הסולת היו כה טובות, קרם העגבניות השרופות כה נכון ומדויק, והשילוב עם שאר הרכיבים, שכל אחד הוסיף את נגיעתו, חבר למנה לא יומרנית מחד אבל קרובה לשלמות בכל מובן. עונג.
חלקנו סטיקי פודינג (42), בעצם עוגת תמרים בחושה עם טופי מסאלה ושמנת חמוצה, ששקדים מעליה, ונהנינו מאוד. קינוח פשוט אבל עשוי נכון מאוד.
העוגה הבחושה הייתה רטובה במידה, טעמי התמרים היו מאוזנים. לטופי היה טוויסט הודי מעודן ומאוזן והשמנת סגרה את פינת החמיצות. קינוח לכאורה פשוט אבל כזה שמבוסס על הבנה קולינרית צרופה ומוקפדות ברורה.
זו הייתה ארוחה חיובית ביותר. לא הכול מושלם בסון רון והקונספט עדיין מתהווה. הנגיעה בתפריט הצהריים שאליה נחשפנו הייתה טובה פחות וגם לא באמת תיקשרה עם תפריט הערב ה"אירופאי". גוטמן תצטרך להתגבש בבהירות רבה יותר.
ואחרי שאמרנו את זה, רוב הזמן נורא טעים בסון רון. ללא יומרה להמצאת הגלגל יש שם קולינריה שרף הבסיס שלה איכותי, אמיתי, עמוק ומוקפד. המאמץ למקם את התמחור ברף הנסבל ניכר מאוד. המנות שתוארו כאן עלו 386 שקלים לפני נוזלים. הן מייצגות הזמנה מוגזמת עד מופרכת. אפשר היה לסגור את הכול בכיף גם בשמונים או מאה שקלים פחות. זו תמורה מצוינת לכסף.
מלבד אידיאולוגיה, סיבה מרכזית נוספת ליכולת של סון רון לתמחר כך את האוכל קשורה במקום עצמו.
הוא פשוט, יומיומי, "זרוק" ונטול כל גינונים. זהו עוד ערוץ שאליו זורמת המסעדנות התל-אביבית של אחרי 7.10. מיינסטרים המקומות החדשים הולך לגנרי, בכל אותם ברי יין וברי אוכל, שבכולם או לפחות ברובם, מגישים את אותו הדבר. סון רון מייצגת קו נבדל לגמרי, שבו האוכל מלא איכויות, אופי ובידול, בתמחור מתון, הודות לחוסר הגינונים המוחלט של המקום.
צריך לקוות שקונספט הערב שלה יילך ויצבור נפח. חסרים כאן מקומות כאלו.
סון רון, יהודה הלוי 44, תל אביב, 052-3662285