סון רון, תל אביב: האש הייתה שם הרבה קודם. עכשיו היא רק מתגברת

איך שלא מסתכלים על זה, המקום הכי תל-אביבי שקם פה בעשור האחרון עבד בכלל 110 קילומטרים צפונית לתל אביב, בקיבוץ רמת יוחנן שליד חיפה. הייתה שם - אני מדמיין כי מעולם לא הוזמנתי וזה עוול שקשה יהיה להתגבר עליו, כנראה - חצר גדולה, פתוחה וירוקה כפי שחצרות הקיבוצים הללו יודעות להיות, אח גדול ואחות קטנה, הורים עם סימני שאלה במקום עיניים וגם מקור אש עוצמתי.

האש הזאת הגיעה מטנדור, אותו תנור פראי שמקושר כעת בעיקר להודו, אבל הולך אחורה עד פרס, עם הקשרים מילוליים לשפה האכדית העתיקה ואיזכורים אפילו בסנסקריט ובעלילות גילגמש. הוא לא מקושר, עם זאת, בשום דרך לישראל, ובטח לא לקיבוצניקים האלה. למעשה, *כל* ההודים שאיתם הם התייעצו לפני הקנייה אמרו להם לוותר, ומהר. כנראה עם חיוך מזלזל בזווית השפתיים.

וזה בעצם הקטע כולו, אם מפשטים את זה עד נקודת הבעירה - האש ההיא הגיעה אולי מהטנדור, אבל הלהבות היו שם קודם. הרבה קודם. ועכשיו הן רק מתגברות.

חמש שנים אחרי שנולדה באחת הפינות הכי מטעות בתל אביב, "סון רון" יכולה בשקט לצאת לסיבוב הניצחון שלה ברחבי העיר, ולצפות בנחת באנשי האוכל המדופלמים-בעיני-עצמם אוכלים הפעם את הכובע, עם נאן (שיצא מהטנדור ההוא, כמובן).

וכך בדיוק, בווידוי, אני פותח את השיחה שלי עם רתם ואופיר גוטמן, מודה שלא הייתי נותן למקום הזה - מזללת סטריט-פוד עם שם צרפתי ותנור הודי וקהל ישראלי - חמישה חודשים, בטח לא חמש שנים. וזה לא רק אני. עד היום הם הרי מקבלים הזמנות מלקוחות שרוצים לבוא לאכול אסייתי, ומושיבים שולחנות שמתגעגעים לטיול הגדול בתת-היבשת.

יש אינספור מקומות בעיר הזאת שהיו נופלים על הרבה-הרבה פחות מזה. חמש שנים אחרי, אי אפשר להגדיר את מה שקורה פה אלא ככישוף.

"מתחילת הדרך התחברנו לתנור הזה בצורה מדהימה. ביקשו מאיתנו לעזוב את זה, ניסו להוריד אותנו ואמרו שלא נהיה מסוגלים לתפעל אותו", שיחזר גוטמן, "התלבטנו אם ללכת על גריל יותר פשוט, אבל בסוף החלטנו על הטנדור".

אפשר רק לדמיין את הסערה הקיבוצית שעוררה המפלצת הזאת עם נחיתתה בצפון, ופתיחת מטבח הניסיונות. גוטמן עצמו זוכר בעיקר את הכוויות בידיים. "מדובר בתנור ללא מדחום, ואתה אמור להרגיש את הבצק עם הידיים, והעיניים", הסביר, "למדנו לבד נטו והיום אני יודע להכשיר עובד לזה תוך שבוע, מקסימום".

הדיבור הגאה הזה מלווה באופן טבעי בהמחשות פיזיות של תנועות ידיים וזרועות, והתאבלות קלה בלבד על הסרת השיער הבלתי-קוסמטית שהוא עבר בעל כורחו באותם ימים, ועד היום. יש שם קצת צלקות-אש, אבל הן מהסוג שגדל עליך, והופך מהר מאוד לסימן היכר גאה. כך או כך, זה השתלם. סון רון נפתחה, התור התחיל, להיט נולד.

כמו הרבה בתי עסק בתל אביב, וכמו הרבה בתי אוכל בעיר שיודעת לאכול בעיקר את בעלי העסקים שלה, גם פה התמודדו עם מנה ראשונה של חרדות כל העולם (קורונה), עיקרית בתיבול דאגות ישראליות ספציפיות (מלחמה) וקינוח שאפתה העירייה בראשות רון חולדאי עצמו (חפירות, אבק, שביל אופניים שעל פי האינטנסיביות שלו צריך היה להיפתח בכלל בוולודרום). זה לא שבר אותם.

גוטמן, שחזר משירות מילואים ממושך בדרום, מודע. "היו לנו המון תחנות יציאה בדרך, נקודות בזמן שיכלנו לסגור ולקפל", סיפר, "איכשהו, הצלחנו להתרחב דווקא בקורונה, וכשהשכן שהיה פה ויתר, מימשנו הסכם חברי שהיה בינינו והתפשטנו עוד קצת הצידה. שמנו כל מה שהיה לנו בכיס וכל פעם הגדלנו את ההימור, אבל בצורה שקולה. עכשיו, הערב זאת התקווה שלנו".

הערב הוא הרחבת שעות הפעילות של סון רון כמובן, אבל זה רק אם מסתכלים על המהלך באופן הכי שטחי שיש, דרך מחוגי השעון בלבד. בפועל, מדובר במקום אחר לגמרי שנפתח באותו מקום בדיוק. אם תהיתם כמה קשה זה, וכמה יצירתיים צריך להיות בשביל לממש, צדקתם.

התכנון היה כמובן לפתוח מזמן. ב-10 באוקטובר ליתר דיוק. דברים הוזמנו, ספקים הגיעו, וישראל סיפקה את שדרוג המחץ הכואב שלה למנטרת החיים קורים כשאתה מתכנן תכניות. "שלושה שבועות היינו סגורים, ומהמילואים ניסיתי להחזיק את הכול בשיניים", תיאר גוטמן, "אפילו באו לקראתי ואמרו לי שהם ייקחו בחזרה את הציוד אם אין לי איך לשלם, אבל משכנו והתעקשנו. היינו בטוחים שנאבד את העסק ובפעם הראשונה באמת הרגשנו שאנחנו על סף סגירה. זאת הייתה המלחמה שלנו, לצד המלחמה האמיתית של ישראל. לראות את כל זה עכשיו זה מרגש".

"כל זה" הוא למעשה מימוש חלום הערב הישן של האחים. בינתיים בקטן, אבל ניסיון העבר איתם, ומה שהעיניים רואות עכשיו, מלמדים על להיט נוסף, תור נוסף, יש מאין.

החלל עדיין מחוספס, יושב בקצה רחוב יהודה הלוי, מעט לפני הגלישה האורבנית לתוך פארק המסילה (אגב, למה לא להמשיך עם הרצועה הזאת עוד מזרחה?), וצופה לאי-תנועה שרק תל אביב יכולה להרים. התפאורה, בהתאם לנסיבות, צנועה. כיסאות קטנים ונרות שנלחמים בעוז מול האוויר האפרילי, שולחנות שמתחילים בקצה אחד וזולגים לאט-לאט, ככל שהערב נמשך, למטה.

זאת התרחשות טבעית לחלוטין, אורגנית יותר מכל חווה חקלאית, אמיתית לגמרי, וסופר-רומנטית - גם במאפייניה הגשמיים, של דייט קטן במקום קטן שעוד יהיה גדול (הדייט וגם המקום) וגם במאפייניה העסקיים, של יזמות ועבודת יד.

האנשים שעוברים על פני סון רון בערב מרגישים את זה. רובם עוצרים לבדוק מה בדיוק ואיך בדיוק קרה פה. חלקם נשארים, מוותרים על התכנית המקורית שלהם ומתמסרים. היחידים שיצטערו הם אלה שהחליטו להמשיך הלאה.

התפריט קטן עד כדי פשוט תזמינו את כולו, משתנה וגמיש, ונועד בעיקר ללוות את כוס היין למשכנה הטבעי, ואת היום לתחנתו הסופית. "רצינו מקום שיודע לעשות גם ערב, עם אוכל שמזמין לבד את היין והקוקטיילים", תיארו, "ושיהיה משהו טעים לכל מי שבא".

המילים האלה מזנקות מהתפריט של גוטמן ושל השף התפעולי אדם אורי ("אחד הטבחים הטובים שהכרנו. יש לו יד מדהימה ותמיד רצינו לעבוד ביחד") עם נאן כמובן, החוליה המקשרת בין אור היום לפנסי הרחוב, שמגיע מצדו עם צ'אטני ירוק, עגבניות מרוסקות וכרוב מוחמץ (22 שקלים), ובצלחת חריפים, וממשיך מיד להצגת דגים נאים, התשוקה הוותיקה של גוטמן האחות.

יש כאן שתי גירסאות סשימי - עם "צ'ימיצ'ורי סכין" ועם פונזו הדרים - מבריקות כל אחת בדרכה, קרודו סלמון עם שמנת-חזרת ותפוחי אדמה (64 שקלים), טרטר בקר עם פריקה ותמר מג'הול וגם טרטר דג עם גספצ'יו תפוח-מלפפון, קפיר ליים ואשכולית אדומה (62 שקלים) שהוא לבדו נחוץ כדי להבהיר שאולי אכלת ה-מ-ו-ן טרטר דג ים בשנים האחרונות פה, אבל שבכל זאת לא אכלת *כזה*.

גוטמן מערבבת ומתבלת שלושה סלטים, לרבות "קערה חזקה" של עגבניות עם פאנץ' מזיתי קלמטה ומגבינת פטה, מבצל ירוק ומזעתר, ומתמסרת למיתולוגיה הפרטית שלה מ"משחקי השף" - ניוקי א לה רומנה עם קרם עגבניות שרופות, ארטישוק צלוי, קייל ופרמזן - שעושה דרכה להיות האובססיה הקולקטיבית של כולנו, שולחן אחר שולחן אחר שולחן.

לבד ממנה, יש ירקות ירוקים בטנדור עם ויניגרט מרווה וקרם פלפלים מעושן, נתח בשר משתנה עם דמי גלאס ותפוחי אדמה צלויים בשומן בקר, ומנת ספיישל שוודאי תידרש לקביעות, בדמות סטייק קצוץ שכונס לפורמט המבורגר קלאסי, עם פירה תפוחי אדמה קלאסי ורוטב פלפלת קלאסי, בואכה קלאסיקה מודרנית.

הסיפור של גוטמן מוכר, אך עדיין מרתק. היא למדה בליון והוסללה לעבודה ארוכת-שנים בעולם האוכל העילי של צרפת, אירופה והעולם כולו. דווקא שם, דווקא אז, היא התאהבה מחדש בישראל.

"השעות היו מאוד ארוכות, ולמרות שעשיתי סטאז'ים במסעדות מישלן הכי נחשבות, הרגשתי שאני טובעת", שיחזרה, "הייתה שם דחיפה טבעית למצוינות כמובן, אבל כזו שבאה לידי ביטוי ממשי בימים של 18-19 שעות. רתם התקשר אליי באמצע הסטאז' האחרון שלי ואמר שהוא חושב לפתוח סוף סוף משהו. לא הייתה לי התלבטות. חזרתי".

היא מדברת על געגועים עזים למדינה, ועל הערכה מחודשת שנבנתה אצלה שם לאוכל שלנו, כאן. "הטעמים והתבלינים היו חסרים לי, וגם הכוח שלנו כישראלים", תיארה. אחיה הגדול קלט את זה בדיוק בזמן. "רציתי לתת לה לבטא את היצירתיות שלה, אבל במקום קליל ולא מחייב מעולמות הסטריט-פוד. רצינו פשוט לעשות כיף".

לא ברור אם "כיף" זה אכן המילה הראשונה שעולה להם לראש עכשיו, אבל זה בטח לא רחוק מזה.

כשאני מגיע בבוקר, הוא כמעט טובע בניירת שהצטברה במהלך המילואים שלו ("גם כשיצאתי משם להפסקות, הייתי בא ויושב פה על מדים ולא מצליח לעשות כלום"), אבל הביורוקרטיה והמהלומות בדרך לא מפריעות להם לשרטט קו רצוף, טעים ומשפחתי מהילדות ועד לכאן.

"כשהיינו קטנים, אבא שלנו היה מסדר על מגש גדול גבינה וירקות בצורה הכי מזמינה שיש", סיפרו, "ולמעשה גרם לנו להתחיל לאהוב אוכל". הוא מתאר כיצד נדבק בחיידק המסעדות עוד מגיל עשר, ואיך בספר מחזור כבר ידע לכתוב שהחלום שלו הוא להיות מבקר מסעדות. ביחד, הם נזכרים כיצד סחב אותה לאכול ולהתנסות בעיר החיפאית הגדולה, בונים מבלי לדעת את אדני הזינוק שלה. "עכשיו היא יכולה לפרוץ עם כל מה שיש לה", אמר, "סוף סוף".

הקשר הזה חזק, מרגש על אמת. הם מסיימים כל יום בחיבוק, "לא משנה כמה רבנו", ושמים ללעג מערכות יחסים נורמטיביות הרבה יותר של אח-אחות. לקראת הסוף, כשזה כבר כמעט הולמארקי מדי בשבילי, הם מעגנים יחדיו, בלי לתאם, את נקודת המוצא הבהירה ביותר, הברורה ביותר, שממנה הכול התחיל, ובלעדיה אין כלום.

"לא הייתי עושה את זה עם אף אחד אחר", היא אומרת כשהוא קם לסדר משהו. "לא הייתי עושה את זה עם אף אחת אחרת", הוא אומר כשהיא קמה לבשל משהו.

סון רון, יהודה הלוי 44, תל אביב, 052-3662285, ראשון-חמישי 11:30-15:00, שני-חמישי גם 18:00-22:30