באיחור של לא מעט שנים מתחילה בקעת אונו לסגור את הפערים העצומים בתחום המסעדנות. עוד ועוד מסעדות נפתחות שם, והן מדברות אל הקהל העצום המתגורר בקריית אונו, גני תקווה, יהוד-מונוסון וסביון. זהו ללא ספק קהל שרוצה ויכול לאכול בחוץ, ונאלץ שנים רבות לנסוע לתל אביב.
לכל ביקורות האוכל של אבי אפרתי
עם זאת, בבואך לבקר במסעדה איטלקית בקריית אונו אתה לא באמת בונה על כך שהיא תהיה יצירתית או מעניינת. ברור שהיא תהיה גנרית וברור שתכוון לכו-לם. זה בסדר גמור. הציפיות לא צריכות להתמקם מעבר לרף הרגיל שברגילים, אבל תקין.
קפה נאפו היא חלק ממרכז מסחרי חדש אך אפרורי, ליד בניינים חדשים לגמרי ואחידים לגמרי, ושטח בר קרוב שתיכף בוודאי גם הוא ייכבש על ידי אלוהי הנדל"ן. הגענו בשעת ערב מוקדמת של אמצע השבוע וגילינו מסעדה ענקית ומעוצבת למשעי. לא רב-אופי, אמנם; יותר עכשווי וגנרי, אבל עם השקעה ברורה.
המקום הגדול היה מפוצץ. אפשר להניח שאף אחד מהיושבים שם, פרט לנו, לא הגיע מחוץ לבקעת אונו. היו שם די הרבה זוגות שנראו כמי שהשאירו את הקטנים עם סבתא או בייביסיטר ובאו לחטוף פסטה או פיצה; ולא מעט קבוצות חברים, בגילאי 30 וצפונה, כמה מהן חגגו ימי הולדת. זה צאן המרעית של מסעדני האזור.
מבחינת אווירה, למרות העיצוב השבלוני משהו, קפה נאפו מצליחה ליצור חוויה לא מיוזעת, של מקום שמפקיע את הנכנסים בשעריו מהאפרוריות המשמימה למדי שבחוץ.
כצפוי, אין בתפריט הפתעות. ראשונות התמיד במסעדות ישראל - קצת טרטר, קצת קרודו, קצת ירקות; כמה סלטים. אגף פיצות, אגף פסטה ומחלקת עיקריות מקוצרת. ומכיוון שאנחנו במסעדה גנרית, החלטנו ללכת על מנות גנריות - פיצה וסלט לפתיחה, פסטה ובורגר להמשך. כך, בערך, כנראה שלרוב קצת פחות, מזמינים כאן כולם.
בסלט הקיסר (66 שקלים) היו לבבות חסה, קרוטונים, אנשובי, ביצה רכה וגילופי פרמזן. הוא היה גדול מאוד, עלי החסה בתוכו היו טריים ורעננים, מינון גילופי הפרמזן היה מעט קמצני לטעמי ורוטב הקיסר היה רב מדי, מלוח מדי וכבד מדי. במקום מנת קיץ קלילה וכייפית, כפי שקיסר נכון יודע להיות, זו הייתה הכבדה, עם טעמים מוגזמים משהו.
מנת הפיצה רומנו (84) הייתה גדולה אף היא והתבססה, בנוסף לעגבניות-מוצרלה-אורגנו הבסיסיים, על הרבה מאוד בצל סגול, זיתי קלמטה, ארטישוק וגבינת צאן. זו הפיצה הים-תיכונית לכאורה, אלא שחיבור הטעמים לא באמת עבד כאן.
בסיס טעמיה של כל פיצה באשר היא - החיבור בין רוטב עגבניות למוצרלה, לא התרומם, בעיקר כי היו די הרבה עגבניות ולא מספיק מוצרלה. טעם הבצל הסגול, שניתן שם במאסה רבה, היה דומיננטי מדי. היה מעט מהארטישוק והזיתים וגבינת הצאן נכחה כדגימה כמעט. סך הכול, זו הייתה פיצה בינונית ומטה-מטה. גדולה ומלאת פאסון, אבל די קטנה באיכויותיה.
ריגטוני הציידים (112) הייתה מנה לא גדולה. כמו עם המוצרלה בפיצה, מינוני קוביות פילה הבקר היו מועטים. הבשר עצמו היה צמיגי ויבש. חוץ מזה, היו ברוטב עגבניות, פטריות, דמי גלאס ופרמזן.
במקום טעמי הבשר, שנכחו בקושי, טעמו הכבד של הדמי גלאס שלט בכל. במקום נגיעה, שמו ממנו המון. זה אולי כלכלי למסעדה להנכיח בפסטה טעמי בשר דרך שימוש בדמי גלאס במקום בפילה, אבל זה לא ממש טעים. מנה יציקתית שטעמיה וולגריים.
גם בבורגר היה דמי גלאס. אבל כאן, להבדיל ולמרות היותו כבד, הוא העצים טעמים ולא פגע במנה, בין היתר כי אפשר היה לטבול בו מעט מתערובת הבשר, ולא להיאלץ לאכול אותו כרוטב שמלווה פסטה. הבורגר עצמו ישב על בריוש, הגיע עם סלט ירוק מתובל בגסות בצלוחית ומח עצם לצדו, אבל היה בסדר לגמרי והתגלה כמנה הראויה היחידה בארוחה עד כה.
הארוחה הכבידה מאוד והסתפקנו לקינוח במנת סורבה (54) עם שלושה כדורים קטנים וסתמיים לחלוטין, בטעמי קוקוס, מנגו ותות. תמחורם, בהינתן גודלם ואיכותם, מופרך למדי.
למרות שהציפיות מקפה נאפו היו מראש מתונות ומדודות, גם את הלא ממש המון לו ייחלנו הארוחה הזו לא הצליחה לספק. היא לא הייתה מוצלחת.
קצת בדומה למסעדות הפן-אסיאתיות המקומיות, שעברו השטחה והתאמה לחיך הישראלי, גם את מעט העידון הבסיסי, הכמעט בנאלי, של איטלקית נכונה, המטבח פה מתקשה לכבד.
האוכל מוגזם, כבד וכמיטב הישראליאנה הוא מוגש במנות גדולות. כמובן שתפיסת המקום היא שזה חלק מהמתכון להצלחה במסעדת פרברים אבל זוהי תפיסה מוטעית. הגודל הוא בוודאי פקטור במקומות כאלו. הוא כן קובע. אבל בסוגיית הגזמת הטעמים מדובר בטעות. אפשר היה בקלות רבה להצליח גם עם אוכל קצת פחות וולגרי.
408 השקלים שהשארנו על האוכל, לפני שתייה ושירות, מייצגים יחס מחיר-תמורה לא מוצלח. בעיקר כי האוכל לא מספיק טוב.
קפה נאפו, הדובדבן 7, קריית אונו, 03-6989819