הדרך לקריית אונו מתחילה פחות חמור מהמצופה. לא מתרוממת חלילה למחוזות הקמ"ש שבהם ניתן להרגיש איזושהי איוושה מהחלון, אבל גם לא קטסטרופלית בעומסיה. היא נוסעת סביר, מתעכבת ברמזורים ובצמתים ובפניות, אבל מגיעה בחתיכה אחת, בלתי מתישה.
הבעיה מתחילה, באופן שמפתיע כל מי *שאינו* גר בקריית אונו, בחניה. או בהיעדר כזאת. שני עשורים לפחות בתל אביב העניקו לי לפחות חמישה אותות לחימה בצבעי כחול, אדום ולבן, אבל שם לפחות יש תחושה של תנועה. מישהו יוצא, מישהו שומר, מישהו נכנס. פה, יודע כל מי שמגיע, העסק סטטי, כמעט קטטוני.
מאות רבים של מטרים לאחר ההגעה ליעד, ועם מה שנראה כפתרון פשרה תעבורתי שאינו מביך אף אחד מהצדדים, אנחנו יוצאים מהאוטו ומתחילים לצעוד. משמאל בניינים גבוהים, אפורים עד כדי "באמת סיימו כאן?" וחסומים כל אחד בדרכו בשער למגרש החניה הפרטי. מימין שדות ומרחבים שבמהרה בימינו יהפכו לאפורים אף הם.
בתווך, פגשנו את הדוג-ווקרית העצובה ביותר בישראל. וגם את הכלב שלה. קשה להאשים אותם כשזו זירת ההתרחשות לטיול הערב. עגום ממש, ובסוף אפילו לא מחכות להם הדלתות הנפתחות של קפה נאפו.
חלומות בהקיץ. סידור הפרחים של קפה נאפו
"האיטלקיה החדשה והמשוגעת", כהגדרת המסעדן שימי שוורץ והשף שחר ברנע היא - ספוילר - לא משוגעת כלל, קצת איטלקיה ומאוד חדשה. זה לא אומר דבר ולא פוגם בשום חוויה. להיפך. ידענו כבר מספיק "משוגעות" כדי שהעיניים שלנו לא יזדקקו לקיו כדי להתגלגל מעצמן. מסעדות, זה מה שאנחנו צריכים.
וזה גם מה שמקבלים כאן. השניים, חוד החנית של הקבוצה שמתפעלת כבר שנים את פומו התל-אביבית ברמת החייל ואת בר איטליה בנתניה, ישבו וחשבו, תיכננו והשקיעו, ורק אז פתחו.
בייסיק, אתה אומר, אבל כמה נדיר.
התוצאה היא ניתוק כמעט טוטאלי מהמרכז המסחרי המעט שכונתי בחוץ, וכניסה חלקה למדי לעולם של קפה נאפו. החלל ענקי, כיאה לנדל"ן שלא צריך להתחשב בחפירות של רון חולדאי, אבל כל פינה ממנו טופלה, מסרבת ליפול לשטאנץ ולפיהוק הטרנדי הנוכחי, ומאפשרת למבט לשוטט בחופשיות ימינה ושמאלה, למעלה והצידה, ובכל פעם לקלוט משהו קצת אחר.
מאוחר יותר יוסבר שזאת בדיוק הייתה הכוונה - שחשבו מראש על לקוחות חוזרים ועל ניטרול השיעמום המסוים שעלול לתקוף אותך בהגיעך לאותו מקום. ימים ספורים לאחר הפתיחה, ובמה שנראה כבר כאחוז יפה מאוד של אותם חוזרים וחוזרות, נראה שפגעו פה בול.
התפריט התייצב בערך במרכז הסקאלה שבין ענקי ומינימליסטי, מאפשר בחירה טובה לכל שולחן ולכל פינת בר, מדבר איטלקית במבטא ישראלי ולא מתקן אותך לא בזאת ולא בזאת.
זה מתחיל בפוקאצ'ת טאבון חמה וכיפית, בכרובית מאותן להבות עם יוגורט וגבינת צאן, ב"פונגי די בוסקה" (קציפת תירס, פטריות, מרווה וטוויל פרמזן) ובמנה מנדטורית של פרחי זוקיני במילוי ריזוטו לימוני (64 שקלים), שהדגימו יד מילויים-טיגונים מרשימה עד כדי חלומות בהקיץ בימים החולפים.
משם, לוקח התפריט לחלקת פיצות ("בופלינה" עם עגבניות צהובות, למשל, "רומנו" שמשלבת ארטישוק-בצל-קלמטה-גבינת צאן וגם "סיציליאנית"על בסיס אנשובי, שום קונפי, צלפים ועלי רוקט, 74-82 שקלים) נדיבות, שחומות וסקסיות, וללא פחות משש אופציות של דגים נאים - סביצ'ה עם זוקיני וקרם פלפלים חריפים (72 שקלים), ברוסקטה טונה עם "איולי דה פפרצ'ינו" (74 שקלים), קרודו מהפנט שמוגש על קרח (122 שקלים) ומנצחת בדמות "טרטר אייס-ברג" (דג ים לבן, ליים, אננס, נענע, כוסברה, ג'ינג'ר, פאף פריקה, 76 שקלים) שמרתיעה אותך בהתחלה עם משחק המילים, אבל שובה אותך מיד לאחר מכן עם משחק הטעמים, וביצוע טרי-ימי-הדרי-פריך נהדר. להיט קיץ.
העסק, למי שעדיין נותר רעב משום מה אחרי מכות הפתיחה הרבות והמרשימות הללו, מעלה הילוך עם עיקריות אולד סקול וניו סקול על אותה צלחת (סלמון, אבל עם חמאת לימונים כבושים. המבורגר, אבל עם מח עצם), ואת שאריות הכבוד העצמי והאיפוק האלגנטי לכאורה לוקחות פסטות מצוינות, עשויות בול, שלבסוף התנקזו לכדי מגש אובאלי עמוק, בגודל ובטעם, ובו ספגטי סרטנים (104 שקלים) עם שרימפס, צ'ילי וחמאה.
מסביב, ניתן היה לצפות בפנורמה ישראלית נאמנה למדי למקור של בילוי ערב חול. צמד חברות אחרי שיעור פילאטיס שהצליחו איכשהו לעמוד בהבטחתן ולא לסיים את הקינוח, דאבל וטריפל דייטים שהתכנסו יחד מהשכונה הסמוכה, וגם זוג הורים צעירים שקפצו על האפשרות לבדוק דופק בלי לאבד קשר עין עם הילדים בקומה למעלה.
לכולם יש כאן מקום, כולם מרגישים כאן בנוח, והתחושה הכללית היא לא התעליינות של "הבאנו לכם תל אביב כי אנחנו יודעים שאין לכם כוח לנסוע", אלא משהו הרבה יותר טבעי, הגיוני ושפוי. מגדלי ענק שקיבלו קצת צבע, טיול עם הכלב שקיבל קצת עניין ובעיקר, סוף סוף, חניה שמצדיקה את עצמה.
קפה נאפו, הדובדבן 7, קריית אונו, 03-6989819