תריסר שנים אחרי שנעץ מזרק אפיפן בגוף המעט רדום של עולם האוכל הישראלי, בראנץ' השיכורים סוף סוף מאפשר לך להסדיר נשימה. החשמל עדיין שם, ברור, זה רק הוולטאז' שהסתנכרן.
במצבו הנוכחי, הבראנץ' הזה הוא סך כל השנים האלה, לטובה ולזיקנה, שלו ושלנו. סך המקומות (סרווסריה ושישקו) וסך הרחובות (בן יהודה, אלנבי, הכובשים), סך הקנקנים וסך הצלחות והקלוריות, סך האכלנים וסך האנשים שרק רצו להאכיל אותם - אלו שחיים עדיין בינינו, ואלו שאינם. בוקר שבת, אם כך, בהקשר הזה וגם בהקשרים רבים אחרים, הוא יום המתים החיים כחול-לבן. חגיגה שמחה ומרירה של מה שאפשר בלי להתנצל עליו, ומה שאמור היה להיות פה תמיד, מאז ומעולם, ללא צורך בהסברים.
תריסר שנים אחרי המזרק ההוא, הבראנץ' ההוא, השכרות ההיא, אתה נכנס שוב, מתיישב ומתחיל לעקצץ מחדש. החשמל עדיין כאן, ברור.
גאוות השחיתות. שישקו
ההיסטוריה שלו תזזיתית, רצופה דילוגים וזינוקים. ראשיתה במענה ממוקד היטב לשתייני ליל שישי שצריכים לספוג הכול, להכיל הכול, וליישם את מתודת ה-Hair of the Dog הידועה לפני המיטה המיוחלת.
מטבע הדברים, האירוע הזה התחיל קטן וכמעט מחתרתי. מטבעם של אותם דברי בדיוק, הוא הפך מהר מאוד לסוד הידוע ביותר בעיר. שתיינים או לא שתיינים, בשלב מסוים הפך הקצה הדרומי של רחוב בן יהודה למפגש AA, מינוס האנונימיות שלו.
היו שם קוקטיילים ומשקאות כמו שהם, עירבובים של בוקר שאז היו כמעט נדירים במופעם, מגשי צ'ייסרים שסירבו להתרוקן גם אם השולחן עבד על המשימה הזאת בחריצות, ואוכל שהשתמש במילה "מושחת" כסמל יחידה גאה. זה התחיל ספרדי וגלש מהר מאוד אמריקנה, היה שמנוני ומוגזם בכל שפה, נבנה לגובה ולרוחב והסתכל מלמעלה, ובהתנשאות מובנת, על מושגים כמו צילחות ועדינות.
הבראנץ' ההוא, בצדק, עדיין זכור כאן, ועדיין מסוגל להוביל אנשים. להוליך אותם, להושיב ואז להשכיב. כל התנועות הללו נעשות היום פשוט במקום אחר.
שישקו של אלעד דור, שריד בעלי הבית של אותם ימים עליזים, עשה את המובינג שלו לפני חודשים ספורים, והתייצב בפאתי שוק הכרמל, טיפות מי מלח בודדות מהים, אחרי שנים ארוכות ומוצלחות במתחם בית הכנסת הישן.
הקהל שלו מגוון אך מאובחן, והאופי שלו שרד במשך השנים הללו אינספור טרנדים ומפצים, העדפות וגחמות. הוא התחיל בלקני והמשיך בלקני הרבה אחרי שכולם נסעו ליוון וחזרו ממנה, הצהיר על עצמו "פשוט" ונותר נאמן לבסיס הזה, ובעיקר ידע לפתוח שולחנות כפי שהם אמורים להיפתח - בלי קשר לכמות הפרלמנטרים סביבם, ועם יחס ניגובים לסנטימטר שולחן מהגבוהים והצפופים ביותר שיש פה.
הבראנץ' שלו מדבר באותה שפה, ומנסה לאחד את הימים ההם לזמן הזה. מדובר באתגר. השחיתות של פעם היא הנורמה של היום הרי, וקוקטיילים של בוקר הם כמעט מאסט, שלא לדבר על הבראנץ' עצמו, שעצם קיומו היה נדיר אז, בנוף המקומי, או על צ'ייסרים כקונספט - אז הבלחה של נדיבות ושמחת חיים. היום מחווה מעט שחוקה ומזולזלת.
ועם האתגר הזה יוצאים לדרך, ומתחילים, ברור, עם "פתיחת שולחן". חלה של שבת (13 שקלים, או כקיט עם שמנת של פעם, סלסת עגבניות ופלפל חריף ב-31 שקלים) ואז קטנות (26-37 שקלים) כמו טחינה, לאבנה, איקרה, סלח חצילים שרופים על האש, צזיקי, כבד קצוץ וסלט ביצים עם בצל מטוגן. ניגובים שמחים, מזלגות שמחים, אנשים שמחים.
משם, העסק מסתעף לדרכים מרובות ולגיטימיות. קערה גדולה של סלט ירקות חתוך גס עם גבינה בולגרית מגוררת (52 שקלים) יופיע בוודאי בכל אחת מהן, וכך גם "צלחת מהים" עם גרבלקס, מקרל מעושן, מטיאס, איקרה וביצה רכה (78 שקלים), אך מלבדן תיאלצו לסנן ולבחור.
קרואסון חמאה עם תרד, גבינות וביצה עלומה (68 שקלים) או בורקס בצל ופטריות בשמנת עם ביצת עין (66 שקלים). שרימפס על הפלנצ'ה עם יוגורט עשבים או פלמידה אדומה על פאן קון טומאט, קבב טורקי עם עגבניה צלויה, לאבנה וביצת עין או קורנדביף על בריוש. ו"מורנינג סלופי" גם. עם גאודה וביצה עלומה, בלגן מבורך של בשר-גבינה-חלמון שנערם על חלה ודורש ממך יכולת איפוק, ואז איסוף, ואז ניגוב.
כל האוכל הזה מגובה בתפריט קטן אך בטוח בעצמו של קוקטיילי בוקר (36-52 שקלים), מבלאדי מרי עשוי כהילכתו ועוד קצת (חזרת, טבסקו, סלרי) ועד אספרסו מרטיני. מאפרול שפריץ ומימוזה ועד סנגריה. הכוסות גבוהות ועמוקות, והצ'ייסרים בוא יבואו.
בראנץ' השיכורים, ושישקו עצמו לצורך העניין, מתעוררים לבקרי השבת (והשישי) הללו קצת יותר נוקשים, בוהים כמה שניות יותר בחריצי הגיל והזמן הניבטים מהמראה, וזקוקים לעוד שתיים-שלוש נשימות לפני שהיום הזה מושק רשמית.
האינסטינקטים עדיין חדים, והניסיון מפצה כהרגלו על כל מה שלקח תאריך הלידה, אז בסופו של יום הטרייד הזה עובד היטב. גם בתחילתו, האמת. נכון, אין כאן יותר ערימה של פנקייקיים מתחת לערימה של בייקון מתחת לערימה של מייפל מתחת לערימה של חמאה, אבל יש ערימות אחרות ומערומים אחרים. בעיקר עורמה.
אפשר להביט לאחור בגעגוע ולדמוע את מה שהיה ואת מה (ומי) שלא יחזור עוד. אפשר לעשות אותו דבר קדימה ולבכות את מה שהולך לאיבוד בין סופ"ש לסופ"ש. במקום זה, מאז ועד היום, עדיף לפתוח שולחן, לשתות משהו, ולהמשיך הלאה, למכת החשמל הבאה.
בראנץ' שיכורים בשישקו, שישי-שבת, 12:00-16:00, הכובשים 48, תל אביב, 073-7590001