הסעודה האחרונה של אסירים הנידונים למוות היא מיתולוגיה שממשיכה לכתוב את עצמה גם בשנת 2025, הרבה אחרי שהמוסכמות החברתיות צללו לעומק העונש הזה וחזרו משם עם מסקנות מוסריות עגומות.
מה מניע אותם ואיך בוחרים ארוחה כזאת? כיצד נבנה תפריט ולאיזה רגע בהיסטוריה הפרטית שלהם הם בוחרים לחזור? יש ספרים שלמים על הפורמט שמדופדפים כמעט כמו אלבומי בישול ומתכונים, ומחקרים חוצי שדות ואקדמיה על המגשים שמובלים בזהירות לתאים.
כמו הרבה מאוד נושאים בתרבות הפופולרית הנוכחית, גם כאן התבשיל מערבב לתוכו טראש ונקודות קיצון, דת ופסיכולוגיה, מנסה להשביע סף גירוי שלעולם לא יידע באמת שובע. מסיבות אובייקטיביות ותרבותיות כאחד, זה כמובן לא חילחל עד אלינו, אבל ישראל מן הסתם אינה זקוקה לחיזוקי תוכן כשמדובר במוות וברגש, במתח הקבוע בין גיהנום וגן עדן, ובאוכל שמוגש בכל אחד מהם - סמלית ומעשית.
את הארוחה האחרונה השארנו לעולם. אנחנו מעדיפים להתמקד בזמנים האלה דווקא בארוחה הראשונה.
התור שהתארך הרחק מעבר לדלתות "בית הפנקייק" של קית' סיגל בחודש שעבר הוא גם סמל החזרה לחיים. שלו, ואולי גם שלנו. זהו סמל, ובכן, סמלי בלבד, רמז למה שיכול להיות כאן, ובוודאי לא משהו שלם כל עוד נותרו חטופים ברצועת עזה, אבל זאת התחלה. בימים האלה, בשנים האלה, התחלה היא כמעט כל מה שאפשר לקוות לו.
הפנקייק הזה - אמריקאי, עבה, מתוק - הוא הרבה יותר סמל מסתם קינוח, אלא רגע משפחתי פרטי לחלוטין שהפך בעל כורחו למנוף גימיקי שנועד להחזיר את תשומת הלב הציבורית למצבו של סיגל, ואז נרתם שוב כדי לסייע לו ולמשפחתו להשתקם. מתחת לכל הרטבים המושחתים שנשפכו עליו, הסתתרה האמת העגומה - הישראלים זקוקים לתכסיסים ולמניפולציות כדי לשמור על קשב ולזכור את אחיהם המופקרים, והחטופים ששבו משם זקוקים לעזרה של אותם ישראלים בדיוק, משום שהממשלה הפקירה אותם. שוב הפקירה.
בוקר טוב, ובתיאבון.
אוכל זה אולי לא הסיפור המרכזי פה, אבל הוא בוודאי המשקף הגדול של הפער בין שם לכאן.
בחושך, במנהרות, בעזה, התיאורים המצמררים שוטחים בפניך התעללות ורעב, ועדויות השבים ממחישות את כל מה שניסית להדחיק בזמן שהחיים נמשכו לכאורה כהרגלם. כמה חתיכות של פיתה יבשה, במקרה הטוב. כמה טיפות של מים מזוהמים. צלחות נזרקות ומגשים מוטחים, ארוחות שהן אינן אלא אמצעי נוסף להתעללות נוספת.
באור, ברחובות, בישראל, אוכל הוא מה שהרים אותנו כאן, כמו תמיד - הכי אישי, והכי קולקטיבי. אינספור מילים נכתבו על התגייסות אנשי התעשייה (המושמצת בשגרה) לכל חרך ולכל סדק ולכל ואקום מנהיגותי בימים שאחרי, בחודשים שאחרי, ועד עכשיו. אינספור מילים, וגם זה לא מספיק. באין אנושיות, קמו בני אדם להראות את הדרך ושמו על הצלחת של כולנו הרבה יותר מרק אוכל. הם שמו תקווה, מפת דרכים להמשך, קואורדינטות למסלול היחידי שיוביל אותנו החוצה מהסבך הזה.
הדרך הזאת עוברת בין פינות הנצחה ועגלות קפה לזכר הנופלים, בין תפריטים שעדיין מחכים ומנות ששומרות עלינו, ועליהם, מלהשתגע, ומסדרות בראש ארוחה במסעדה ודאגה לגורלם. בישראל, אין ברירה אלא לשים את השתיים אחת ליד השנייה, ולקוות.
מי שחזר, קפץ באופן הכי טבעי לרכבת ההרים הזאת, בעודה בתנועה. "בא לי המבורגר", כתב עומר שם טוב בעודו במסוק, יודע מה חשוב. "אחרי 477 יום חזרנו לנשום, וחזרנו לאכול סושי", כתבה משפחתה של לירי אלבג בעודה מתכנסת סביב פינת האוכל, יודעת מה חשוב גם כן. ארוחה אחרונה שיאכלו אחרים. אין כמו ארוחה ראשונה.