500 ימים מאז שאש הגיהנום שרפה את הצד הישראלי של הגדר, אין שום משמעות אמיתית למספרים עגולים. הם לא יפים יותר, ולא סמליים יותר, לא משמעותיים יותר ובוודאי לא קשים יותר. יממה אחת, ברור לכולם (לכולם, יש לקוות, איזו תוספת עגומה), היא יותר מדי, והספירה הזאת הייתה צריכה להיעצר הרבה קודם. למעשה, אין שיחה כחול-לבן שלא נחתמת ב"אני לא מאמין שעבר כל כך הרבה זמן", ואז נחתמת מחדש באנחה שורטת לב, שורטת דממה. מדינת אנחה.
ובתוך הימים האלה, שגרת מלחמה. מדובר בצמד מילים נוראי, מהחיבורים שלעולם לא תעלה על שפתיך, ומקלדתך, אם היית חושב עליהם ולא מדקלם כמו אוטומט. אבל שגרה איט איז. מה שנכתב בצהוב על ציר תנועה ראשי במוצאי שבת יטושטש על ידי גלגלי מכוניות כבר בראשון בבוקר, ו-500 ימים זה הרבה מאוד שבתות, וכמות דומה של פקקים למחרת.
עולם האוכל הישראלי התגייס למלחמה הזאת במהירות. הוא לא נזקק לקצינות קישור ולא התברבר בדרך למחסני החירום. בלי שאלות, הוא סיפק תשובות מהדהדות, אחת אחרי השנייה. בימים הראשונים והשחורים, הוא ידע מה צריך ואיפה צריך, השכיל לשנות כיוון ולעשות התאמות וסיפק מנהיגות, ומנהיגים, במקומות שבהם הורגש רק ואקום.
בתמורה, הוא זכה למה שזכו כל מי שהעזו לתרום. כלום ושום דבר אם התמזל מזלו, והרבה יותר גרוע אם העז לפתוח את הפה ולדבר. פיצויים? הקלות? הבנה? הוקרת תודה? אם מישהו היה יכול לצחוק בימים האלה, זאת ודאי הייתה התגובה הטבעית ביותר, אוטומטית לחלוטין. במקום זה, המשיכו אנשי האוכל הלאה. הם אינם זקוקים לחיזוק, הם המחזקים, החוזק בכבודו ובעצמו. ליבה כזאת, ולב כזה, אי אפשר לכופף.
הקוקטייל של רומי (טקילה, פסיפלורה, ליים, צ'ילי) עדיין מוגש על הבר של שה ויוי בתל אביב. אינני יודע להגיד אם הוא מוזמן יותר מאז שהיא חזרה לביתה, ובוודאי לא יכול לבחון רגשות פנימיים שאמורים לשקלל רצון בדרינק (וקצת לשכוח) עם רצון במחווה (וקצת לזכור), אבל בינתיים הוא שם.
ואיתו החטופים, והמלחמה, וקורבנות אחרים שהם לא חטופים ולא חלק מהמלחמה, אבל כן נחטפו מאיתנו וכן חלק מהלחימה המתמדת, הבלתי נגמרת. זה לא מעורר תיאבון, כמובן, ולא מעודד בילוי, ברור, אבל זה חלק מהבגרות של המסעדנים והבשלנים. האש, נדמה, קילפה ציניות מיותרת, חיברה. זאת נחמה קטנה מאוד לאור הדם, אבל הנחמה הזאת היא האור. כל מי שניווט קצת בחושך בשבילי ארצנו וזיהה סטיקלייט סימון מעומעם ועייף, יודע כמה אור הוא מסוגל להפיק באמת.
ממול לוויווי, ומעט צפונה על דיזנגוף, מספרים המדפים של בית הקפה נולה על שני הרוגים מעזה ואחד בדיזנגוף, שוזרים שכול, ודמעות. מסעדת האחים שעל אבן גבירול, אחד ממוקדי הנחמה הגדולים אז, ועכשיו, שוטפת אותך בשגרה במוזיקה ישראלית ובאהבה ישראלית. הראשונה יוצאת מהרמקולים לחלל, השנייה אינה זקוקה לאמצעים טכניים, וגם לא לווליום. שתיהן מנגנות נהדר איפה שצריך.
בבית חירות הוקמה לאחרונה עגלת קפה לזכרם של שחר גינדי ואלמוג סרוסי, שהעזו לרקוד בנובה. העגלה, למעשה "מועבט", קמה ביוזמת בני המשפחה האבלים ושואפת לתפקד כסמל של תקווה, אהבה ונתינה. הקפה מבעבע, ואיתו הרגשות. בבארי, מתכונן יקי שגיא לפתיחה המחודשת של "ללוש", בייקרי שהיא הרבה יותר ממאפייה. עשרים דקות נסיעה משם, חזרה גם אור יוסף לקיבוץ ארז. שום דבר לא כשגרה, חוץ מהתור.
הצפון מנער את אבק (השריפה) גם כן, פותח את עצמו מחדש לעולם, ולארץ. יש כאן כעס, והזכרונות לא יתנו לאנשים לשכוח, אבל בהצלחה עם לנסות להרחיק אנשי אוכל מהאוכל שלהם. בפאתי יפו, אין תפריט של ג'ורג' וג'ון בלי "*** ימים אחינו ואחיותינו בשבי. אסור לנו לשכוח אותם". המספר מתעדכן מדי יום, והתפריט מתעדכן יחד איתו. רק המתים לא מתעדכנים.