למעלה, בקצה השביל של שדרות, מחכה אור יוסף עם יחידת חילוץ

שבועיים לפני הפתיחה המחודשת של Oryosss בשדרות, קיבלה אור יוסף הודעה מעדי פרץ. הקולגה ממטרלו אמנם פועל בעיקר בקצה השני של המדינה, אבל לגמרי מחובר. "פאק, תראי איזו תמונה מצאתי", כתב.

הפריים, מהשבת שפתחה על כולנו שערי גיהנום, כאוטי כצפוי. מה לא היה כאוס באותו יום הרי? טנדר לבן עם מכסה מנוע מורם. סרט סימון אדום של משטרה עוטף אותו ואז משתלשל למטה, לכביש. מקדימה, חייל דרוך עם מדים ונשק וקסדה. מפטרל, מסייר, מעכל.

מדובר באחד הכבישים המרכזיים של העיר שהתיעודים מתוכה הזניקו באותו בוקר את התודעה של כולנו למצב חירום, אבל פרץ, צלם בעברו ולמעשה צלם גם עכשיו, לא נמשך רק לוויז'ואל ולמיסגור. "רואה שם את השלט?", שאל אותה, "פסיכי".

השלט האמור כמעט ואינו מורגש בעיניים, ובוודאי שלא קופץ עליך בתמונה שכולה קפיצות, זינוקים. Oryosss בלבן על רקע מה שכבר אפשר לכנות בביטחון "גוון ירוק אור יוסף", עם חץ קטן ימינה.

גם כעת, חודשים אחרי הצילום הספציפי הזה, כל מה שקורה בכביש וכל ההפניה למאפייה עצמה אינם אלא חלק מסרט שהראש מסרב לתייג כריאליטי. המרחק בין שתי הזירות מינימלי, וכשאני מחנה את המכונית בצדי הכביש, אני בהחלט מחפש את עצמי ומסתובב סביב עצמי עד שאני מחליט לפעול על סמך תחושת בטן, תרתי משמע, ולחשוב איפה אור יוסף הייתה שמה את הוויטרינה שלה.

שניות ספורות לאחר מכן - זה כל המרחק בין טנדר לבן-שמנת וקרמשניט לבן-וניל - אני נכנס פנימה. "זה עדיין נראה לי מטורף", היא ענתה אז לפרץ. "זה עדיין נראה לי מטורף", היא עונה היום לכולם.

"אוריוס" שדרות, השני באימפריה שעוד בוא תבוא של יוסף (או אור שוקרון, היא מסכימה להגיב ולענות לשני השמות האלה), נפתח כחודש וחצי לפני אותה שבת, ואותה תמונה. "מה שקנה אותי פה היה העצים, וזה שזה לא על הכביש הראשי ממש, אלא פינה נסתרת, תחושה של קיבוץ, משהו כפרי", הסבירה, "קיוויתי שזה יצליח, ועל היום הראשון באמת הגיעו כמויות של אנשים".

הקונדיטוריה, אחות צעירה וכשרה לטירוף של קיבוץ ארז, התחילה בניסיון שכנוע של קובי פריאנטה, לקוח קבוע שהפך לחבר, המשיכה בשכנוע של ממש, ובעוד דחיפה קטנה, בעזרה בלתי צפויה (ומצחיקה למדי) של הנהלת סניף הבנק המקומי (נסו אתם לעמוד בתור המפורסם ההוא ולא לרצות להיות חלק מהביזנס הזה) ובקפיצת ראש עמוקה למים, על שלל השלכותיה הכלכליות.

היא המשיכה באדוות טרגיות שהפכו באותו יום לגלים סוערים ובלתי פוסקים. פריאנטה, שיצא לריצת בוקר שבת, נרצח. כך גם הבריסטה-חבר אמיר נעים. אדוות? גלים? נסו סופה שחורה מושלמת שעדיין מעיבה על השמש שלה.

היא יצאה מאותו יום בחתיכה אחת, אבל מדובר בתיאור שעושה חסד לנפש ולאישיות, ועוול לרוח האנושית. "לא הצלחתי להרים את עצמי", שיחזרה, "את חושבת שאת בסדר, אבל את ממש לא בסדר. פשוט לא בסדר".

היא חילצה חוזק והישרדות באמצעות גיוס למילואים. שם, תחושת העשייה והעבודה הבלתי פוסקת הובילו להרגשה טובה יותר, לפחות נקודתית. שם היא גם חזרה לעשות מה שהיא הכי אוהבת - להאכיל אנשים ולהדוף שאלות חקרניות על כמות קלוריות במאפים, או על ערך תזונתי של קרואסון.

יום לפני הפתיחה המחודשת בעיר, היא שיחררה את עצמה סוף סוף, לאחר חודשים ארוכים של מדים. "התגעגעתי למקום, ולאנשים. רציתי להרגיש שהדברים חוזרים", הסבירה את מה שלא דורש שום הסבר.

בוקר יום חול רנדומלי מבהיר היטב שהמקום התגעגע אליה גם כן, והאנשים איתו. חיבוקים ספונטניים פחות או יותר, וחיזוקים מתוכננים. שיחות קטועות, על רגל אחת ובעמידה, מבהירות שהתפקיד שלה פה אינו רק שחיתות פחמימתית אלא גם קבוצת תמיכה הדדית, מכילה, ענקית.

האוכל הוא רק שולחן הצד של הקבוצה הזאת, לפחות עד שהוא מגיע לשולחן. כשזה קורה, אפשר לשתוק רגע, לנגב את הדמעות הממשיות, ולהתמסר לפירורים. סלט בטטה חדש, למשל, טרי וטעים וצבעוני, מזכיר את החיבור שלה לאדמה ולחקלאי האזור. לחמג'ון חם, עמוסת כרובית וטחינה גולמית, מחזירה ליד ולתנורים שכבר פעלו באותה שבת, ונעצרו.

הקרואסונים גם, ממולאים וקרמיים ונוטפי אצבעות, אבל כבר לא רק קרואסונים. מיום הפתיחה הם גם, בחיי, אלונקה שמחלצת אנשים משדה הקרב ההומה בתוך ראשם. קינוח הפטריה גם, והאבוקדו המפואר שקורץ לך מהוויטרינה. ועוגת הגבינה. והקפה. והרגע הנורמלי הזה שבו אתה תוהה מה אתה אוכל ומאיזה פרי הטעם מגיע, במקום לחשוב איפה המרחב המוגן, למשל.

צפירות יום השואה ויום הזיכרון הבהירו לה היטב שהיא עוד לא מאוששת ("קפצתי ממש. ידעתי שהיא מגיעה ובכל זאת נבהלתי והבנתי שאני בטראומה"). זה ברור. "חלומות רעים מוציאים אותי עד היום אל מחוץ לבית כדי לחפש מחבלים", תיארה, "השיפור איטי מאוד, ואני עדיין לא מסוגלת להיות בבית לבד, בפחדים גם כשאני נמצאת פיזית בכלל בבניין גבוה בקריית גת, בקומה שישית".

כך, כשהעתיד הרחוק מעורפל, היא מעבירה אנרגיה ליומיום הקרוב. לילדות, למשל, בנות חמש ושמונה, ששוברות לה את הלב עם שאלות על המוות. לבית ולמאפייה בקיבוץ, שננטשו בכפייה לעת עתה. ללקוחה שעצרה אותה וסיפרה על שובר מתנה שהיא רכשה למישהו שכבר לא יוכל לנצל אותו, למתווה המקושקש של פיצוי לעסקים, ובכלל לעצמאים של הדרום והצפון, מוזנחים תמידית וחשופים עכשיו יותר מתמיד לגחמות ממשלתיות.

הכניסה ל-Oryoss מעבירה אותך דרך שביל בטון מוחלק ומעוקל, ובמעלה מדרגות רחבות, מדורגות היטב, מסונכרנות נהדר עם יכולות הטיפוס שלך ועם הצורך האנושי הטבעי להגיד שעשית קצת ספורט אז מגיע לך בצק מדופף עכשיו.

את כל זה, השביל והמדרגות והעיקול וייסורי המצפון, עוטפת קשת מתכת מרושתת, אופטימית. שוליה הקרובים לקרקע כבר אוחזים משני הצדדים בצמח ירוק מטפס, איטי אך עקבי. ייקח לו קצת זמן כדי להגשים את שאיפת העיצוב הזאת, ולמלא חופה שלמה בפריחה טבעית. ייקח לו קצת זמן, אבל זה יקרה.

עד אז, צועדת פנימה ישראל כולה. נשים מסורתיות בחופשת לידה, חיילים באפטר שכולו בורקס פינוקים ואוטובוס תיירי פנים שהגיעו לראות את החור השחור שהיה פעם תחנת המשטרה של שדרות, וכעת רוצה לשטוף את האימה בקפה קר. צעד אחר צעד, יום אחר יום, עד שיקרה - השלט יצביע, היא תפתח, הם יבואו, הצמח יטפס.

Oryoss, משה זרח 27, שדרות, 055-5617550