האמת הפשוטה היא שאימפריאל 8 בול הוא לא מקום לכתבת אוכל קלאסית. ערוץ תרבות קודם כל, בוודאי. בית ועיצוב בבירור. גם תיירות, כשתהיה כזאת כאן, וספורט, אם מקבלים את המקום במשמעותיו המילוליות והישירות ביותר. למען אותה אמת, הכי טבעי לשייך את המילים האלה לערוץ הבריאות של וואלה. בריאות הנפש, כלומר.
LP, תל אביב: נקודת הבעירה של עינב אזגורי ואימפריאל
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
נכון, האימפריאל מרמז על הלוקיישן, על הבית, ועל משפחה שידועה יותר מכל ביכולתה לעשות לנו טעים. מתחתיו ממש שלושה מקומות אחרים מיישמים בדיוק את זה, ובפנים יש תפריט שיודע מה המוניטין הספציפי, אבל לאימפריאל 8 בול לא באים בשביל האוכל, אלא בשביל המשחקים.
ובאופן הכי בסיסי בנפשו של כל אדם, המשחקים האלה הופכים את הכול לטעים יותר.
מה שעובד לך זה בסדר. אימפריאל 8 בול
הלובי של מלון אימפריאל עדיין בוהק מאסקפיזם. מעשית, לאור שלט הניאון הענקי שמחכה לעיניים המביטות ימינה ישר אחרי הדלתות, כמו כל עיניים אחרי כל דלת נפתחת בעולם, אבל גם פילוסופית לגמרי, בהיותה תפיסת העולם של שותפי הקבוצה ושל מקומותיה.
היא לא משתמשת באסקפיזם כמגלשה לעולמות מקבילים ולפנטזיות של מישהו אחר - כאלה חולמים יש מספיק - אלא כטרמפולינה, או כמגבר, לעולם הזה בדיוק, ולחלומות שעדיין אפשר לחלום בו בלי להיתפס כסהרורי.
אתם יודעים, בר קוקטיילים על-זמני שלוקח את עצמו ברצינות, ונקסט דור שעושה מה שבאח הגדול פחות מקובל, וגם שיפודיה-מזללה מחוספסת ומהוקצעת בו-זמנית. או, במילים אחרות, אימפריאל, לה אוטרה, LP, וזאת רק קומת הקרקע.
שנעלה?
ה-8 בול של אימפריאל חולש על קומה שלמה של בית המלון, שובר קירות ושובר מחיצות ושובר סטיגמות בדרך. הוא מנצל חלל שאיכלס בחודשים האחרונים מהדורות שונות של תערוכת וונדרלנד הפלאית, ומשכיל להשתמש בשאריותיה כמעטפת, אך גם כהצהרת כוונות. יפה פה בקטע אחר, לא בקטע של תראה איזה יפה עשינו.
המקום בנוי כאופן-ספייס שמחביא בין קפליו חדרים פרטיים ומעברים סודיים, ומעודד אותך להסתובב, אך גם לעמוד במקום ולהביט באותו מסביב. מה שעובד לך זה בסדר. הוויב אבני בניין - הבר בנוי מילולית מכאלה - שהן גם המלתחה היחידה של תל אביב בימים אלה, ושולחנות אין בנמצא, אז הראש מוציא מהלקסיקון שלו הערב כל תבנית של מסעדה ובר, ושמח על ההזדמנות לשבור קצת שגרה. עד סופו של אותו ערב, אתה כבר תשתוקק שזאת תהיה השגרה שלך מעכשיו והלאה.
יש כאן שולחנות ביליארד גדולים - אם כי אנשי המקום ממהרים להדגיש שהם לא שולחנות "מקצועיים", כנראה בשל כוויה שחטפו מיודעי דבר שהיה להם חשוב מאוד להראות שהם יודעים דברים - והתעסקות יפה עם ענייני מרווח ועיצוב פנים שמכבד את המשחק, אך גם הנקודה הזאת דורשת מכם קצת פלואידיות. יהיו מקרים, וקחו את זה בבקשה בפרופורציות, שייאלצו אתכם לדבר ולהסתדר עם קולגות משולחן סמוך. לחכות, השם ישמור, שיסיימו להכות בכדורים עם מקל ארוך ומחודד, למשל. נסו לא להצטמרר.
על הקירות תלויים גם לוחות דארטס ובפינות מחכים שולחנות פוסבול שאף הם גמישי פורמט ושואפים - אני יודע, שוב סליחה מראש - לחבר בין אנשים ולהפיק שמחה מתחרות בריאה ומטופשת, אבל הסיפור כולו איננו מיסיונרי. אף אחד לא יכריח אותך הרי להתחבר עם מישהו שלא תרצה להתחבר איתו או שלא הגעת איתו מהבית, מחובר כבר. אבל בהינתן שאתה פה, ובהתחשב בכוחו של המקום, נסה להעביר כמה שעות ותראה לבד איך הקשיחות המפורסמת שלך מתמוססת. לא משנה איך אני יודע.
התפריט שכונה, בקטע הכי תמים והכי מפעם והכי פשוט של המילה. אתה מסתכל עליו ותוהה אם לא הגעת לכאן רעב מדי, ומה קרה לידיים המפורסמות של האימפריאל. אתה יוצא מכאן - הפתעה - שבע ושמח ומפוצץ ויודע שלא תאכל כזה עד הפעם הבאה שתהיה בדיוק כאן.
אדממה, למשל. חסה ומטבל קיסר שלא מעיזה לקרוא לעצמה סלט (44 שקלים). תפוצ'יפס ("זה תפוצ'יפס-תפוצ'יפס?", אתה שואל רק בשביל לקבל תשובה חיובית חדה) עם דברים מעליו, נאצ'וס סטייל (28 שקלים). פיצה מרגריטה או פיצה פפרוני (59-66 שקלים). נקניקיית פרגית בלחמניה עם כרוב כבוש, חרדל ורליש (45 שקלים).
האם זה האוכל הכי טוב בעיר הזאת? ודאי שלא. הוא אפילו לא הכי טוב שאפשר למצוא בתוך הירקון 66. האם אפשר להעלות אותו קצת ועדיין להיות מחוספסים וטראשיים? בטח, ובקלות. הקטע הוא, אבל, שבתוך החוויה, ובתוך האירוע, זה בדיוק מה שאתה רוצה לאכול. בול זה, ורצוי כמו שזה, ובעמידה.
האוכל, כצפוי, הוא רק שומר הראש של האלכוהול. אין כאן את הקוקטיילים המהודקים מלמטה, אלא יותר עירבובים זריזים ויעילים (46 שקלים, ואת כוסות הפלסטיק הייתי מחליף בכל זאת) על בסיס וודקה, ג'ין או רום שנמזגים מברזים, ליד יין אדום אחד ויין לבד אחד, ומקרר בירות מחכה לשליפה. פשוט-פשוט, נטול בולשיטאות, כמו שלא ידענו שעדיין אפשר.
אחת התופעות האמריקניות המקסימות של השנים האחרונות לקחה את אולמות הבאולינג הישנים ועידכנה אותם כך שיתאימו לקהל של היום. היא עשתה את זה עם אוכל ראוי, אלכוהול קצת יותר מושקע, פלייליסט מגניב ובעיקר עם ההבנה שכולם אוהבים לגלגל כדורים על פינים חסרי אונים, וכולם הפסיקו כי אין להם איפה לעשות את זה בלי לבלוט במרחב בקטע מעט קריפי.
זה בערך מה שקורה גם כאן, מינוס התכנית האסטרטגית המתוחכמת, פלוס ההנאה הילדותית המדבקת. בסוף, הרי, הם חיפשו מקום לשחק בו עם מקלות וכדורים, חיצים וכדורגלני עץ מחוברים בשיפוד מתכת, וגילו שלא נותרו כמעט כאלה, ואני קצת עדין עם חצי המשפט האחרון. משם, הדרך פנימה, ובמעלה המדרגות, הייתה קצרה, ישירה אפילו, לעבר מגרש משחקים חו"לי, וישראלי לגמרי.
הזמן יגיד מה יהיה מהאימפריאל 8 בול, וממלון אימפריאל בכלל. הנדל"ניסטים זוממים עליו כבר שנים, ומחכים לרגע שבו הדחפורים יכניסו את כל הפינה הזאת לשייקר שלהם. עד שזה יקרה, המלון עצמו עוד בונה על קומת הוסטל ועל תיירים שיאכלסו אותה, והבניין כולו עדיין נותן פייט לעכשיו עם משהו מפעם. אתם עוד זוכרים איך לשחק, נכון?
אימפריאל 8 בול, מלון אימפריאל, הירקון 66, תל אביב, 073-2649464