בשעת צהריים עצלה של סוף שבוע, הכניסה לגריל רום מושכת אותך לכיוון אחד בלבד. מצד שמאל בר אגדי שרק מלעבור לידו - ועוד בצהרי שבת, השם ישמור לנו על רפי כהן - הגוף מקבל צמרמורת, ובעומק שולחנות ערוכים וחדר פרטי ובר שבדיוק מתחיל להתניע את עצמו לתוך העיר, אבל הכוח חזק מדי, מגנטי ממש, ואין לך ברירה אלא לפנות לכיוון החלון, ולהתחיל ללכת עד שהמצח נעצר בזכוכית.
הארוחה הכי חשובה, לא? בראנצ'ים שווים ברחבי ישראל
ממולך, הושט היד וגע בם (אם כי בבקשה אל תעשה את זה, הם מזיעים), רצים ורצות, מתרחצים ומתרחצות, וכל החול האפשרי אשר על שפת הים, ועל הכפכפים והבגדים הסוחבים אותו הביתה. זאת שבת ישראלית אמיתית, עם פנאי ולייפסטייל, חיוכים מותאמי מצב ונפש שמצליחה להירגע קצת. אנשים, אתה מבין, מסוגלים ליהנות פה אם רק יתנו להם - מקום ומרווח, חופש וגם תחבורה ציבורית להגיע לכל אלה.
זאת הנאה שורשית, יצרית, נעדרת כל רצון להסברים או להתנצלויות. הנאת שבת של ממש. אבל אתה מתיישב ומתחיל ליהנות יותר.
עונג שבת. הגריל רום
הגריל רום לוקחת את עצמה ברצינות, לוקחת את עצמה ביסודיות ולוקחת את עצמה לאט. היא אולי התחילה כפופ-אפ, אבל נדמה לי שהסיפור הזה מאחורינו. פה, אין שום תשוקה להיות רגעית, ללהוט לרגע ולהיעלם מהרדאר, ומחיינו. פה נשארים.
זה אומר בראנץ' שבת (ושבת בלבד, לפחות כרגע, 12:00-16:00) שנפתח רק כשהערב הרשה לו לפתוח ורק כשהיה הגיוני לפתוח. כי כשפותחים פה - לא מריצים ולא מתנסים ולא מתגלחים על האורחים. מהמזגן ועד הסאונד, מהשמפניירה המחכה לצלילי פקיעת השעם עם מספיק קרח כדי לעמוד מול התחממות גלובלית ועד הציורים הנפלאים, פסיפס מקומי שמתגמל כל התבוננות המעלה אחת חמה יותר של הלב. פה, פותחים אז עובדים.
התפריט מהודק במתכוון, רוכב על חוזקות הערב של המקום, מגביר עם כמה צלחות בווליום שמש גבוה אבל נמנע מלמתוח את עצמו להרפתקאות בוקר רחוקות מדי. יש בזה איפוק, ושילוב סותר לכאורה של צניעות ושל ביטחון עצמי. בראנץ' גנרי אפשר למצוא במקומות שלא יודעים מה הם, ושרוצים להיות הכול.
זה אומר, קודם כל, קוקטיילים (48 שקלים) מהחדים שיש לעיר להציע (בלאדי מרי עם חזרת ואספרסו מרטיני מרים, שמפניה עם קוניאק ואיטליקוס שפריץ עדין, אפרול ובליני והנה כבר מגיע הסיבוב הבא), שני סלטים שלבדם - כפי שכבר תואר כאן בפירוט - מחייבים הגעה למסעדת בשר בהגדרתה, פתיחה ימית (אויסטרים, מולים, קוויאר, וגם בנדיקט לביבות סרטנים גדולה יותר) למי שרוצה להתמזג עם הפנורמה שממול, וספיישלי אור יום בדמות חצי עוף, שניצל עגל, לברק בגריל, פורל ולינגוויני קאצ'יו א פפה (82-172 שקלים)
בסוף, מגיע גם מכבש קינוחים (52-58 שקלים) שאי אפשר לעמוד מולו. כן, הקרפ סוזט כאן, ברור, עם עגלת ההכנות המדהימה שמגיעה עד לשולחן,בדרכה להשתלט על תואר האחרונה הטובה בעיר, אבל איתו גם פרנץ' טוסט ופנקייק בלעדיים לשעה הזאת וליום הזה, ולכן אין ברירה אלא להשתולל עוד יותר מהמתוכנן.
המתואר כאן יכול להרכיב בראנץ' אולטימטיבי בלי בעיות מיוחדות. וזה עוד לפני הבשר. אמרנו מהודק, אבל לא אמרנו קל.
את הנתחים האימתניים משאירים לשעות הגיוניות יותר, ובמקומם מוליכים מצעד סטייק אנד אגז (שפוי בגודל הבשר שלו (אבל ענקי בכל מובן אחר, בטח כמנה ליחיד). יש בו אנטריקוט (300 גרם), אינגליש קאט (70 שקלים ל-100 גרם), פילה בקר על עצם וניו יורק סטייק (65 שקלים ל-100 גרם) שמגיעים כולם עם ביצת עין כפולה, תפוחי אדמה שחומים ורוטב ברנייז עוקצני, כקונטרה לכל העומק הזה.
התמונה מושלמת באמצעות סמאש בורגר שכבר עושה לעצמו מיתולוגיה פרטית (88 שקלים, עם צ'דר וביצת עין) וכריך פריים ריב מעושן (82 שקלים), יצירה מונומנטלית, בגודלה ובטעמיה, של בשר מפורק בתוך לחמניית פוקאצ'ה קלויה, כמעט בגאטית בפריכותה החיצונית, עם הצ'יפס הבלתי אפשרי של המקום (בערך יומיים מחיתוך תפוחי האדמה ועד ההגשה, אל תוותרו) וטוויסט גאוני-אכזרי של רוטב בשר חום כהה לטבילה. ואז לשתייה. לא בהכרח בסדר הזה.
הגריל רום הייתה יכולה לקחת את הים ולהשתמש בו לא רק כקנאבס לארוחות שבת, אלא גם כחומר ניקוי לכל פינה ועיגול פינה שבנמצא. אלוהים יודע שראינו מספיק מסעדות קו חוף עושות את זה, אבל היא בבירור לא שם.
היא בדקויות ובהשקעה, בשירות חריג במצוינותו ובמקבץ א' עד ת' שגורם לך מהר מאוד לשחרר, ומיד אחר כך להתמסר לשעות האחרונות היפות של סוף השבוע, בלי לזכור כלל את יום ראשון הארור. אפילו לחניה דואגים כאן לבאי הבראנץ', בתשלום סמלי בלבד, בתוך שדרה ריקה שמתפנה בסופ"ש מרכביהם של עובדי ומנהלי המלון. כן, במקום לתת לך לחפש, עשו עוד צעד לכיוונך. הבעיה היחידה היא שמרגע שהאוטו חונה, אין שום סיבה הגיונית להזיז אותו, ואין שום דרך הגיונית להזיז אותך.
הגריל רום, מלון דן, הירקון 87 (או הרברט סמואל 94), תל אביב, 03-5202427