קציר ראתה מה קורה מסביב והתחילה לדבר ישראלית. הרווח כולו שלנו

יש לקמיפנסקי זמן. המותג הגלובלי היוקרתי מתהדר בשורת "Hoteliers since 1897", אבל תחילת הדרך שלו הייתה למעשה 35 שנים קודם לכן.

ברברה מקארמן, המנכ"לית הראשונה של הקבוצה, מדברת על ימיה הראשונים כעל שילוב פורץ דרך בין בידור ומסעדנות. "אם חושבים על 'קברט' של לייזה מינלי, או על הריזורט הראשון שראה העולם, הכול התחיל בקמפינסקי", תיארה בריאיון לפודקאסט "View From Afar", תוך שהיא מדגישה את העומק ההיסטורי ואת ההזדמנות שלה להיות חלק ממנו.

שלושה עשורים וחצי מנקודת המוצא ועד בית המלון הראשון בברלין. 125 שנה מפתיחת הדלתות ההיא ועד ההשקה על קו החוף של תל אביב. שלוש שנים קצרצרות מהבכורה הישראלית ועד להכרזה על מסעדה חדשה בקומת הכניסה. המלחמה לא עצרה, ההסלמה לא בלמה. התנועה קדימה ממשיכה. ממשיכה עם קציר.

השם סמלי, אך המסעדה של קמפינסקי עושה הכול כדי להצדיק אותו עם חרישה עמוקה של יצרני ישראל והושטת ידיים מזמינה לצפון ולדרום כאחד. המאמץ ניכר, ואין יפה יותר ממישהו שמתאמץ עליך.

היא ממוקמת בחלל שבו מוגשת ארוחת הבוקר המפורסמת של המלון, ומשתדלת להפוך אותו לנינוח יותר עם שקיעתה של השמש ממול. זה אתגר, כמובן, שאיתו מתמודדים אינספור מלונות ברחבי העולם, חלק ממערכת מובנית של עיצוב ואווירה התופסים אותך בדרמטיות ברגע שבו הדלת מסובבת אותך לתוך הלובי, ושמהם מורכב יחסית להתנתק ולשבור הצידה.

כאן, נדמה, ויתרו על צעדים מלאכותיים ועל תחפושת מלאכותית עוד יותר. המסעדה מיושבת ובוגרת, נוחה ונמנעת לחלוטין מגימיקים ומטרנדים. השירות כאן, סליחה מראש על המילה הפרובוקטיבית, מערער. אתה לא רגיל לקבל טוב כזה בעיר, ובארץ כולה. המחוות מקסימות ובלתי מכבידות. הלארג'יות ניכרת, ואפילו המחירים שהתחילו גבוה מאוד נרגעו טיפה. זאת לא מזללה, ולא הייתה לה כוונה להיות כזאת, אבל היא מספקת - קחו את השורה התחתונה כבר עכשיו - את אחת החוויות השלמות ביותר שאפשר לקבל היום בז'אנר הזה, ואת אחת ההפתעות הגדולות ביותר שבהן נתקלתי בשנים האחרונות.

אתה מגיע דרוך ומגיע עם קצת דעות קדומות על בתי מלון ועל מסעדות בבתי מלון. שום דבר שקוקטייל או שלושה - מהמקצועיים שמעורבבים בתל אביב כעת - לא מתחילים לפתור.

משם, הנתיב נסלל לאן שתרצה לקחת אותו. המסעדה כשרה, ולכן דגים ובשר יככבו על השולחן, אבל אפשר בהחלט להרכיב כאן ערב פחות פורמלי, עם נאים ועם ראשונות (48-138 שקלים, כולל אפשרות נדירה ומצוינת לגדלי חצי בחלק מהמנות), ולא להזדקק לדבר נוסף.

קודם כל, לחם. על חשבון הבית כמובן. עם שמן זית מצוין, זיתים בהתאם וריבת יין, כמחווה לפתיחי ארוחת שישי מסורתית. אחריו יגיעו ירקות בשיאם - סלט עגבניות מ"עוטף ישראל" (כי לא אוהבים כאן את הביטוי המושרש) עם קראמבל זיתים וקיק נהדר של חמיצות ומרירות, קרודו דג עם רוטב תפוז דם ואתרוג מסוכר, לשון עגל עם טעמים מקומיים של וואסבי ושמן זית כאחד, וגם "לביבת דייגים" אדירה, קצת קבב דג וקצת שניצל סופ"ש מהים, עם רוטב עגבניות מתחתיה, בדיוק כמו סיר שיושב על הכיריים בבית, אם כי סיר משופר במקרה הזה.

התפריט, שנבנה על סמך החיבור בין מור כהן מהמלון ודניאל ריימונד הבריטי-ישראלי, מציג את כל נקודות ההשקה הללו. הוא לא מתבייש לקחת אותך לסיבוב אנרגטי במטבח של הממלכה הבריטית ובסעודות של קהילות יהודיות ברחבי העולם כולו, ומקפיד לנחות חזרה בזמן לתל אביב של כאן ועכשיו.

זה אומר, למשל, מנת לוביה מפוארת, פריכה בקטע לא הגיוני, עם שילוב חצוף של "בקר משי", ג'עלה, לואיזה והבאנרו (88 שקלים), ברוסקטת ג'רקי עם ממרח פלפלים שרופים ומיונז טימין מעושן (72 שקלים), או "צ'יקן וצ'יפס" (126 שקלים), מנת חיוכים ובה עוף אורגני צלוי, גבעה גבוהה של קיסמי תפוח אדמה מסולסלים שטוגנו בשמאלץ, וביצת עין נוזלית כהלכה מלמעלה. בית מלון, כן, אבל בית מלון שבא לשחק.

עם אלה, יש גם ספינות קלאסיות ואריסטוקרטיות (נתח קצבים, סינטה, צלעות טלה, פילה בקר עם מוס כבד אווז, 192-346 שקלים), ויש שעשועים מותאמי רעב מתון יותר. "דגי פרא" קטנים ומטוגנים עם צ'אטני, ראגו ראש עם דפי לזניה, שקדי עגל עם סלסת שקדים ירוקים וטחינת שקדים. זה כשר, אבל זה מושחת, ואין על הקומבינציה הזאת.

הקינוחים (64 שקלים) ראויים להתייחסות נפרדת, ולו מעצם השוקינג שהפך ויתור כמעט אוטומטי על "מתוקים" במסעדה כשרה לזיכרון מוחשי ביותר, וחיובי ביותר, שבועות אחרי הארוחה עצמה.

יש כאן קראק פאי תפוח בדבש עם קציפת שקדים, "חלוק נחל" ובתוכו מוס שוקולד עשיר כשמסביב זעתר וטחינה "הר ברכה", וגם "ריזולטה", פודינג אדיר של אורז בחלב אורז עם צנוברים מקורמלים. אם הכשרות הייתה חשובה לי, לא הייתי מבזבז קלוריות מסוכרות בשום מקום אחר. בגלל שאני פחות בענייניה, אני יכול להגיד בשקט שגם רוב המקומות הבלתי כשרים צריכים לבוא לכאן וללמוד.

אני לא משוכנע שקציר, ומלון קמפינסקי עצמו כמובן, ראו את הקהל המקומי מול העיניים בבואם לפתוח. בעולם נורמלי, ובארץ נורמלית, לא היו זקוקים הרי לפלח האוכלוסיה הספציפי הזה בשביל לעבוד, ולעבוד היטב. בעולם משוגע, ובארץ לא נורמלית בעליל, התיירים ספורים וספורדיים, ולכן מיטב הכוונות ומירב המאמצים ינועו פנימה במקום החוצה.

כמו לרשת כולה, יש לה סבלנות ויש זמן, ואת הזמן הזה היא מנצלת באופן אידיאלי. זה תהליך מורכב, בוודאי כזה עם מהמורות ומשוכות במהלכו, אבל בעיני זה דווקא תהליך חיובי. מסעדות מלונאיות שלא נטועות עמוק בסביבתן נוטות לאבד כיוון, לרחף מנותקות בחלל, ולהיחלש. קציר מרוויחה מהישראליות הזאת על אף שהיא גלובלית ובינלאומית לחלוטין. עכשיו, פשוט, גם אנחנו יכולים להרוויח אותה.

קציר, מלון דייוויד קמפינסקי, הירקון 51, תל אביב, 074-7662710