גם חורף כמו שלנו, במיוחד חורף כמו שלנו, צריך מבשרים ובשורות. החזאים ממילא לא מגשימים את שמם ומקצועם, השמיים אפורים רק אם אתה טיפוס כזה מלכתחילה והממטרים ספורים בלבד, מתעקשים לפזר את עצמם ממוקד ומהר, בדרך למקומות אחרים, עם חורף אמיתי.
כאן, התקן שנשמר פעם לדבר הזה שנקרא נחליאלי, וסיפורי הפולקלור שייחסו ללוח השנה ארבע עונות, (לרבות סתיו, כמה אופטימי מצידם), דורשים החלפה, וחילוף. אם לא נשים לב, יגיע האביב ונישאר עם אגדות אורבניות, ועם סייל סוף עונה לפני שהעונה החלה.
החורף שלנו צריך מבשרים, ונואש לבשורות. הבית היהודי שמחה להיות כזאת, והצ'ולנטיאדה שלה היא בוודאי כאלה.
מדובר במסורת. שנה שנייה, ולכן לא מוגזם לקרוא לדבר הזה ככה, בין היתר בשל התקווה שהוא יימשך. כאן, העתיד כותב את ההווה. בארץ הזאת אי אפשר לחיות אחרת, בטח לא על בטן ריקה.
פסטיבל החמין של בית האוכל הוותיק (מאוד) בבני ברק כלא הרבה מאוד ברקים בתוך אוהל אחד. בפנים, כהרגלה, פורשת המסעדה שורות ארוכות של ארוחות שעוד יהיו. בצד, אם כי לגמרי במרכז, מועמדים סירי ענק של התבשיל הכי פופולרי כשהטמפרטורות שלנו יורדות. בחוץ, אם אתם יודעים מה טוב בשבילכם, מוקמת פעם בשבוע (בערבי חמישי, כי למחרת הפורמט הוא טייק-אווי בלבד) חגיגה יש מאין, ושילוב בני ברקי לחלוטין (ויהודי לחלוטין) של פיקניק וספיד-דייטינג, מפגש משפחות ומפגש מחזור. זה הערב הכי לוהט ברחבי ישראל. כאן, בפשטות, חם ונעים יותר.
התפריט השנה לקח את כל להיטי אשתקד, שיפר ושידרג, הוסיף כשרונות וכוכבים, ויצא לדרכו במתכונת מוגזמת לחלוטין. אין תלונות.
יש כאן (57 שקלים לקופסת חצי ליטר, 109 שקלים לליטר) טבחה טריפוליטאית עם קוקלות ואישיות כמונית, סחינה שבונה שכבות של טעם בסיר, ובבטן, טבית עיראקי קלאסי עם עוף ואורז, עגבניות ונבחרת בהרט-קינמון-הל-מוסקט ארומטית, תבשיל ירושלמי עם קישקע (וגם גירסה צמחונית) וכן חמין מקרוני מסולסל ומפותל, עם קראנץ' אטריות וזמן תנור רציני.
אלה משתדכים מטבעם לכמה וכמה גירסאות קוגל, לסלטים צבעוניים ולחלה חמימה וטרייה שלכאורה באה לנגב, ובפועל איננה צריכה לעשות דבר כי היא מה שהיא, ומתייצבים לצד סירים מיוחדים של קובי אדרי המצוין ("חמין OCD" מאורגן ומפורק כאחד) ורחלי קרוט המצוינת אף היא ("חמין כל העולמות" וכל העדות, שהוא בערך מה שדרוש לנו בכל יום, וגם מחוץ למטבח).
לקרוא לזה "מנחם" יהיה מעט עצל. במקום זה, בואו נקרא לו בשמו - אוכל חום, קהילתי, שאתה מכניס לתוכו כף ונותן לה לשמח אותך. זה לא אינסטגרמי, ופחות פוטוגני, אבל זאת ארוחת ביחד, בטח אם אתם מתירים לעצמכם להשיל מגננות ותוויות, ולבוא. כאן, עם פילטר חורף אמיתי, נוצרת התמונה הקבוצתית הכי יפה שאפשר להפיק בימים אלה. גם זאת בשורה.
הצ'ולנטיאדה של המסעדה היהודית, ימי חמישי ושישי במהלך ינואר-פברואר, מצדה 12, בני ברק