300 מטר ושתי דקות הליכה, וגם זה ביום נינוח ובצעדים מדודים מאוד, מפרידים בין הבניין ברמת גן שספג פגיעת טיל ישירה לפני כשבועיים וחצי ובין "מֵריָם", המסעדה החדשה של חיים כהן שנפתחה בקומת הקרקע של בניין המשרדים-מגורים החדש בתחילת רחוב בן גוריון.
החלפת הגירסאות המהירה באותו ערב - רסיסי טיל שיורט, ואז פגיעה ישירה, ואז שוב חלקי טיל שהתפרק באוויר - לא הרשימה את תושבי העיר שראו במו עיניהם מה קרה פה, ובוודאי לא הרשימה את כהן שהרגיש היטב מה קרה פה. "המסעדה הייתה מלאה לגמרי, וכל הבניין רעד", הוא משחזר עם תנועות ידיים תיאטרליות ומתבקשות, "זה היה טיל, טיל אמיתי. אני לא קונה את כל הסיפורים שמספרים לנו מאז".
התמונות מאותו ערב מבהילות, ומזכירות קצת את הלוס אנג'לס של "בלייד ראנר" - שלטי ניאון מהבהבים ללא חוקיות, גיצים וגשם, דברים שנופלים מהשמיים וחושך שממש אפשר לחוש - אבל 300 מטר צפונה ועוד כמה צעדים פנימה, לתוך הלובי ולתוך הדלתות ולתוך החום, הכול מתמוסס. השלטים בחוץ מכריזים אמנם עדיין על "Coming Soon" ופה ושם כמה טיפות מרטיבות ומתחצפות, דברים עדיין נופלים עלינו מהשמיים והמנורות היפות שעל הבר מחכות לחשמלאי הנכון כדי להידלק, אבל אלה זוטות.
הוא הגיע, ואתה הגעת, והבניין רועד, קצת אחרת.
יפה כאן ומושקע כאן, אבל לא בקטע מרתיע או באופן שגורם לך להתכנס לתוך עצמך כשהדלת נפתחת. החלל אינו גדול, ופתוח כמעט לחלוטין ממעמקי הגריל ועד אחרון קירות הזכוכית (שמחכים מצדם לווילונות, כהן סבלני ומבין את התקופה, אבל גם לא מצליח לשכנע שהוא רגוע בקשר לגימורים האלה. עד שהכול יישב נכון, הוא כאן). הרצפה עושה קסם של נוסטלגיה חדשה לגמרי, ומלמעלה מתגבשות המוני "לבנים" פתוחות לכדי חיפוי כוורתי בצבעי אדמה. אם הייתי צריך לנחש מה הייתה הוראת העיצוב המרכזית כאן, הייתי הולך על "תעשו מקום שרוצים לאכול בו ביחד".
באותה רוח, שולחנות וכיסאות נפרשו במעטפת - שולחנות אמיתיים וכיסאות אמיתיים, עם מספיק מקום ביניהם כדי שהשיחה לא תתגלגל הלאה ומספיק מקום עליהם כדי להניח מרפקים, ולהחזיק ידיים - ושני ברים נפרדים תוחמים את שטחי הפעולה של אנשי הצוות. משמאל, הבר שעוטף את הבר. מימין, משטח נירוסטה ענקי שזולג מהטבחים לסועדים, מחבר ביניהם ליחידה כמעט אורגנית.
בשעתיים הקרובות, לפחות, העיניים לא יוכלו ולא ירצו לזוז מהפנורמה המסעירה הזאת. יש מטבחים פתוחים ויש מטבחים פתוחים לכאורה. פה, אתה נשטף אנרגיה וכמעט שם על עצמך סינר לבן.
ניצוצות של פשטות גאונית. הסברינה של מרים
עשרות שנים במוקד המבטים הללו הבהירו לכהן מה הפוקוס, בשביל מה אנשים באים ואיך מאזנים את האוכל שעל הצלחת עם הזווית הנכונה של הסלפי. הוא מסתובב בין השולחנות באופן שצריך להיות מתועד, ואז להפוך לקורס בפקולטה למדעי בני האדם. ברור לו וברור לאורחים מה הקטע, אבל זה לא שואו ולא פוזה, ואפילו לא ניסיון חיים.
אם תרצו, אפשר לזקק הכול לאינטליגנציה רגשית. אם תרצו אחרת, אפשר אולי להגדיר אותו כמפזר חום, חום אנושי. הוא מדבר עם אנשים בלי להזיז את העיניים ובלי לחפש את רגע המפלט. אתם יודעים, כמו מיליון השפים האחרים שעושים סיבוב בין השולחנות. לא הוא. כי הוא עסוק בלהצטלם שש פעמים באותו שולחן, כל פעם עם טלפון אחר, ואז לעבור לפייס-טיים יום הולדת עם זוג נוסף בלי לאבד סנטימטר של כנות.
אם אתם חושבים שזה זיוף, צר לי על המצפן הפנימי הציני שלכם. אם זה משחק, תנו לו אוסקר על מפעל חיים.
ממעמקים. מרים
בין לבין, תוך כדי, וכל הזמן, תמיד, הוא מבשל. זאת נקודת הכניסה שלו, וזאת גם נקודת היציאה שלו לשולחנות. קשה לתפוס אותו מגיע בלי צלחת בידיים, ותהיו בטוחים שאת הצלחת הזאת הוא הכין בעצמו, או יחד עם הצוות הנדהר שלו. בשלב הזה של חייו, הוא לא היה חייב. ובכל זאת, מול העיניים ממש, חיים כהן מבשל, שם על צלחת (ולא מצלחת), ומגיש. אם התמזל מזלכם, זכיתם.
מרים, על שם אמו ותוך משחק מילים וחיבורים עם המצולות, היא מסעדת ים שמצאה נמל בבית משפחת כהן בקריית שלום, והורידה עוגן גם בקרן שלו וגם ביפו תל-אביב. המסלול הזה פלואידי מעצם טבעו, אבל מתחבר היטב בראש ובפה, על כל אחת מהצלחות וגם אחר כך, כשאתה עושה את דרכך החוצה. התרגלנו לאוכל טעים וידענו גם אוכל שגורם לך לחשוב. הנה מסעדת בשורה שמצליחה סוף סוף לעשות גם וגם.
התפריט (הכשר) מסחרר אותך בהתאם. אין כאן בשר כמובן, אבל גם קדמוניים שלא מסוגלים לדמיין ארוחה שלמה בלעדיו ימצאו פה נתחים-חיתוכים-גילופים מעולמות הקרניבוריה והחלבון. כל השאר, יכולים פשוט להביט בדף, לבהות באפשרויות ולהתחיל באלימינציה אכזרית, כמעט אלימה.
יש כאן יותר מעשרים מנות, רובן גדולות מהמקובל וממה שהרגילו אותנו שהוא מקובל, סלטים שיכולים להיות ארוחה שלמה והצעות ביניים שיספיקו לכל רעב. ובכל זאת אין דרך לוותר על פתיחת הפחמימה המטריפה (45 שקלים) שהיא "קוביית אלף עלים" קרואסונית-חמאתית רכה וחמימה, לצד אוזן פיל מלוחה, שטוחה וארוככככככה, וצלוחיות סלסה רוחו, ריבת צ'ילי נהדרת וחמאת הדרים שמגיעה עם כפית קטנה, כאילו כדי להתרות בך לא להגזים. לא עבד.
משם, ממשיכים לחלמון ביצת חופש עם קוויאר סלמון פרא (45 שקלים) לסשימי פלמידה חריף עם קונסומה מטבוחה ולימון כבוש (90 שקלים) שעושה מעין חריימה נא, לסשימי טונה עם סלקים צבעוניים ושמנת-חזרת (75 שקלים) ולסלט ירוק עם תפוח עץ וגבינת עזים (65 שקלים).
בין אלה לאלה, זוהרות שלוש יתדות שעליהן נבנה הבית, ונבנו החיים, וביניהן נקשרו כל נקודות המסע של כהן - טרטר לוקוס לבן נקצץ על המקום יחד עם חציל שרוף באש ושמן זית (85 שקלים, עם פרסות חלה טריה ליד, ברור), מרים אותך עם גלי גאות וזכרונות צפייה ב"שום, פלפל ושמן זית" של פעם. "סלט פלמידה לבנה של אלי לנדאו" הפך במטבח כבר כעת ל"סלט של אלי", בהומאז' חברי ובין-דורי מרגש, וטעים. סברינה מחמצת היא יציאה חצופה מול מסורות וגאונית באופן כללי, על בסיס לחם עבה ספוג עגבניות, עם סרדינים כבושים במלח וגבינה רכה (90 שקלים).
זה רק חציל ורק ירקות קצוצים עם דג. זה בסך הכול לחם, והתבנית האדומה שבה הוא מפתח יכולות ספיגה מחכה על הבר, ממש מולך. הכול נכון. אבל זה בדיוק האוכל שבאתם לאכול מהידיים האלה. מטבח קטן שמירפק את עצמו החוצה לאורך השנים, עד שהפך למטבח ענק.
קשה לצעוד הלאה מפסגות שכאלה, אבל הטיפוס איכשהו נמשך. ארטישוק ירושלמי ופטריות יער עם קרם צנובר-פריקה או ברוסקטה עם ג'רבידות ואיולי מטבוחה, קונסומה צ'ורבה עמוק טעם עם טורטליני לימון (85 שקלים), חורשט עם רביולי שעועית אדומה ופניני קולורבי וסיגר לוקוס וחומוסים עם שמנת ותטבילה (95 שקלים). דברים של יומיום, עם יד של פעם בדור.
"העיקריות" נשענות על פסטה וגועשות את דרכן לגריל הגדול. ניוקי עם קרם פקורינו ופטריית רעמת האריה, למשל, טליאטלה עם סרדינים (145 שקלים) או ספגטיני עם לוקוס, לימון ואצות וואקמה (150 שקלים). ואז קבב לוקוס ומרק דגים ואטריות, שיפוד טורו טונה עם פירה תפוחי אדמה וציר פורצ'יני (185 שקלים) וסטייק לוקוס על העצם עם קרם שום לבן וגרעיני עפולה, דג צלוי עם עגבניות שרי ויין לבן וסול מונייר (55 שקלים ל-100 גרם). יש פה מפעם ומעכשיו, מאז וממה שעוד יגיע. שירת הים, וקולו של רב החובל.
מסביב, ישראל. ככה פשוט, ככה טוב.
פילטר הכשרות שהפריד בין כמה מהקהלים וכמה מהקהילות הרעבות במדינה הושלך הצידה על ידי כהן בנון-שאלאנט כמעט מדהים בפשטותו. רגע אחד היו מתחים ועניינים, תהיות וסימני שאלה, ושניות אחר כך יושבים יחד - כיסויי ראש וכיפות, חצאיות קצרות ועקבים - בלי לעשות עניין, בנוח.
המראה הזה מהמם ביכולתו לגרום לך להאמין. כהן, שנואש כבר מזמן מפוליטיקאים ובעיקר ממילים ריקות של פוליטיקאים (ריקים), ירד לשטח עם פרוץ המלחמה הארורה, והקשיב. הוא חזר, תיכנן, בנה ופתח, ומבין כעת היטב מה רואות פה אותן עיניים, ומה יכול לצאת מפה הלאה, החוצה, ולשטוף את הארץ. אם אני עסקן שזומם על עוד פילוג ועוד קלפיות מפרידות, אני מתחיל לשקשק. אם אני ישראלי שאכפת לו, אני מתחיל לחייך.
שבועיים לאחר הפגיעה שהיממה את רמת גן, רחוב בן גוריון נפתח סוף סוף רשמית לתנועה. מסביב אפשר לראות הינדוסי תעבורה ומאמצים כנים של עיריית רמת גן להשיב את החיים - ואת הציר המרכזי - לסדרם, אבל העדכונים התכופים של כרמל שאמה הבהירו היטב שהעסק מורכב, ושעדיין נדרשת כאן סבלנות.
בינתיים, הדי האירוע עדיין שורטים את עיני העוברים והשבים. נכון, הבניין שנפגע לא נודע לפני כן בתכונותיו האדריכליות המפוארות, אבל כעת הוא מבליט עוד יותר את החיספוס, ואת צלקות המלחמה. מסביב, הסכנה נשקפת בעיקר מהבניינים שעוטפים אותו, מהתשתיות הישנות שנאלצות לעמוד למבחן ומהשמיים שמאיימים ליפול עליך, מילולית הפעם. אנשים יורדים מהאוטובוס והולכים לעבודה, וצריכים להסתכל עכשיו גבוה, יותר מהרגיל, ועם פרקטיקה זהירה שמצטרפת לרוח ולתפילה.
אין כאן שום X שמסמן את נקודת הנפילה, וגם סרטי האדום-לבן של המשטרה כבר ירדו ממשמרת ובעיקר מתנפנפים עכשיו ברוח המתגברת של החורף. אין כאן בור, ולא מכתש. רק בני אדם, וחיים כהן אחד, עם הגשר המחבר שלו בין ים ליבשה, ובינינו.
מרים, מגדל לייף A, בן גוריון 1, בני ברק, 03-6209988