קצת לפני 12:30, והצוות של רובע א' עדיין עומל לערוך בחלל החיצוני את שולחן הצהריים שהוזמן כמה ימים טובים קודם לכן. בהתחשב בגודל (ספרתי 19 כיסאות, אבל ייתכן שפיספסתי כמה בשל הסחרחורת או סתם בגלל שסיימתי רק שלוש יחידות מתמטיקה, בקושי), הם ימשיכו לעמול וימשיכו לערוך כל המשמרת בזמן שהסועדים האחרים חולפים על פניהם ומנסים לברר מה בדיוק קורה פה, ומה האנשים האלה חוגגים.
כי צהריים, במסעדה, בתל אביב, הפכו להיות בשנים האחרונות איוונט, וקפצו מהר מאוד - קורונה, מלחמה, מציאות, הופ - לדרגת ספיישל אוקייז'ן. לא עסקית, ובטח לא ביזנס, כך ששולחן של עשרים בני אדם חייב להיות קטע, ומוכרח להיות חגיגה. אחרת למה לטרוח, וקדימה וולט למשרד, ומעל המקלדת.
פה, בתוך כל זה ודווקא בגלל זה, מנסים לצעוד קדימה ולהחזיר את הזמן אחורה. לעשות קטע בלי קטע, וחגיגה בלי צורך במסיבה. עם האנשים הנכונים, במקום הנכון, נוצר גם רגע נכון. רגעים, בעצם. למה למהר?
זה הכול. צהריים ברובע א'
זה התחיל, כמו שדברים טובים מתחילים בדרך כלל בתל אביב, בגעגועים לרפאל של רפי כהן. בעיקר לעסקית הצהריים שלו, ושלה, ובעיקר-בעיקר לפוקאצ'ה שפתחה אותה, No Questions Asked ועוד לפני ששקל בודד החליף בעלים.
אלה היו זמנים אחרים, עם כלכלה אחרת ומציאות אחרת, אבל בהינתן שרפי נשאר אותו רפי, ושהתקוות שלנו לא זזו סנטימטר (משהו לאכול, משהו לשתות, ואם אפשר בלי מלחמה על הראש), המחשבה שלאנץ' טוב תשפר את היום שרדה, ועדיין עומדת על שלה.
אביתר מלכה ויונתן גרינברג אכלו שם אז וניסו לאכול במקומות אחרים היום. כשהפער נהיה ברור ומוחשי, הם נתנו לרעש לעבור והתחילו לבדוק איך עושים ב-2026 משהו שיתכתב עם זה. צעדים קטנים, יחד עם הבראנץ' החודשי, לאט ובמתינות ולנסות. באופן הכי צפוי שיש, הם התחילו בחלה וראו איך הפאניקה דועכת מעצמה.
כך, מגיעה לשולחן מנת לחם עם צלוחיות קטנות-גדולות (חמאה, פלפלים כבושים, סחוג, פלפל חריף, סקורדליה) ושלוש מילים יפהפיות (על חשבון הבית) שהיא הרבה יותר מ"לחם". היא החלה של המקום, דוגמנית-קובנה במידות גדולות עם קראסט פציח - דוחן, פרג ומלח ים, מי ידע שאתם יכולים להיות כל כך סקסיים ביחד? - ופנים קרימינלי בחמאתיותו. פאניקה? איזו פאניקה, תזכירו לי.
משם, אתם פנויים לבחור ראשונה ועיקרית במחיר העיקרית (84-161 שקלים, קחו או תנו עוד מנה-שתיים שמחושבות לפי משקל או גוררות תוספת ייעודית) ופנויים עוד יותר לבחור קוקטייל (פרנץ' 75, בבקשה) או כוס יין (פרח פטיט בלאן ספרדי, 42 שקלים), או גם וגם, שהרי כבר סיכמנו שהיום הזה כבר לא יימשך כפי שהוא אמור היה להימשך, אלא טוב יותר.
האפשרויות רבות, ומציעות חיבורים שרובם ככולם יעבדו - ירק ודג צלוי, מעושן עם נתח צרוב, נאים וכבושים עם מעטפת של טמפורה פריכה או מעטפת של חמאה רכה - והיתר יעבדו אפילו טוב יותר.
ברוסקטות קטנות עם גרבלקס פורל או עם סרדינים, קולורבי שעבר באש ולא זכר שהוא קולורבי מרוב טעמי-מחץ, טוסטדת תירס פריכה עם טרטר טונה בלו פין, אבוקדו ואיולי שקופצת מרוב אנרגיה וקרפצ'יו אינטיאס (בתוספת של 24 שקלים) בוהק שמתובל יפה ונכון עם סירופ לימונים, פלפל חריף, אורפא ופיסטוקים.
אלה בלבד, בלי עיקריות אפילו (אבל עם החלה, נו), יפתחו שולחן ויסגרו שולחן והללוליה ותודה רבה.
אבל עיקריות יש, והן נמנעות מלהכביד על הבטן ומעדיפות להכביד על הראש הבוחר. שבע במספר, ושבע בום.
סלט קיסר שהעביר את החסה שלו בג'וספר, למשל, וטליאטלה עם חמאת אריסה ונתחי אינטיאס, לברק שלם וטונה פפר סטייק, "מק פיש" על בסיס בר ים שהוסיף ללחמניה הרכה גם גבינת גרוייר, חלפיניו כבוש ואיולי לימון ובכל זאת זכר שצריך גם צ'יפס ליד, מנת "בת של מלך" שמערבבת אורקייטה עם ארטישוק וחמאת לימון ופירורי מחמצת ופרמזן, וגם פילה פורל עם פירה ורוטב מונייר שחום - מופת של איפוק, כמו שהוא, ולא צריך יותר.
רובע א' מכניסה לתפריט הזה גם להיטי ערב (אספרגוס בחמאה חומה, "חומוס פטריות" וסשימי "לבן על לבן", למשל) וסוגרת אותו עם קינוחים (54 שקלים) בלתי אופייניים לשעות העבודה האלה - מושקעים מאוד, עמוקים מאוד, ועם הפתעת-ענק בדמות עוגת שקדים אחת שמחשבת עבורך מחדש כל מה שחשבת עד כה על עוגות שקדים.
ביחד, נוצרת ארוחת צהריים של ממש, מהסוג שכבר חשבנו שלא נזכה לחוות כאן. לא זולה, אבל הרבה יותר זולה מהמקומות האלה שסיפרו לנו שחייבים ושאין ברירה, ובוודאות שלוש דרגות מעל. בוודאות, ולפחות.
בדרך החוצה מהבר, ודרך החלל המתפתח בהתמדה - מסתבר שצמחים ירוקים עוד צומחים במדינה הזאת, עוד שוקינג - והפופולרי מאוד, אנחנו נעצרים ליד השולחן הענקי ההוא, ומנסים לצותת לשיחה. לא מסיבה ולא ספיישל, רק ארוחת בנקאים משותפת, מסתבר, ובחזרה למשרד. עבורם, ועבורינו, זה התחיל כמו יום רגיל. מעכשיו הוא רק ישתפר.
צהריים ברובע א', ראשון-חמישי, 12:30-15:00, מלון אלקונין, יהושע התלמי 18, תל אביב, 053-5500605