"אני חתול רחוב": עומר מילר בלי פילטרים

בפרק החדש של "מדברים אוכל", רון יוחננוב מארח את עומר מילר לשיחה על החיים אחרי המסעדות, המעבר לצפון, קיטו, ילדים, משפיענים, כסף, קהילה והבחירה לחיות אחרת: "אני לא מרגיש שאני מוותר על משהו, אני מרגיש שאני מרוויח"

בפרק החדש של "מדברים אוכל", תכנית הווידיאוקאסט של וואלה אוכל, רון יוחננוב, מהיוצרים הקולינריים האהובים בישראל ומי שמזוהה עם אוכל ביתי, נגיש ומלא חום, מארח את השף, המסעדן ויוצר התוכן עומר מילר לשיחה שהולכת מהר מאוד הרבה מעבר לצלחת.

מילר מגיע לאולפן אחרי דרך ארוכה ודי חריגה בקולינריה הישראלית: מי שהיה מזוהה במשך שנים עם חיי הלילה של רוטשילד, מסעדות, רעש, תור, קהל, סרוויסים וטירוף עירוני, בחר בשנים האחרונות לחיות בקצב אחר לגמרי. הוא עבר לצפון, בנה סביבו חווה קטנה, תרנגולות, עיזים, גינת ירק, משפחה ותזונה קיטוגנית, והפך לאחת הדמויות המזוהות בישראל עם הבחירה לאכול ולחיות אחרת.

אחרי פרקים שנגעו באוכל כשפת אהבה עם שרית פולק, בעולם המסעדנות עם תומר אגאי ובפער בין הוליווד לבית עם מאי אלמקייס, גם הפעם האוכל הוא נקודת הפתיחה. אבל אצל מילר, מתברר מהר מאוד, אוכל הוא כבר מזמן לא רק מקצוע. הוא תפיסת עולם, דרך לגדל ילדים, דרך להתפרנס, דרך לבנות קהילה, ובעיקר דרך להחליט מה נכנס לחיים ומה נשאר בחוץ.

לפרקים נוספים, שיחות ומתכונים מתוך "מדברים אוכל" עם רון יוחננוב, היכנסו למתחם התכנית בוואלה אוכל >>

כבר בתחילת השיחה רון נוגע בנקודה שמעסיקה לא מעט יוצרי תוכן, שפים ואנשי אוכל בשנים האחרונות: מה קורה כשהעולם של הסושיאל מתמלא, כשיש אינפלציה של משפיענים, כשהלקוחות הולכים צעד אחורה, וכשהשאלה הגדולה היא מה נשאר מכל זה.

מילר עוצר אותו ומתקן את נקודת המוצא: הוא לא רואה את המעבר שלו כבריחה מהמסעדנות אל עולם הסושיאל, אלא כבחירה במשפחה. "הייתי שנים בעסקי המסעדנות", הוא אומר, "והחלטתי לעזוב לא לעולם הסושיאל, אלא לעולם המשפחה".

הסושיאל, הוא מזכיר, לא היה מבחינתו בריחה או המצאה חדשה. "הייתי מהראשונים בארץ שעשו סושיאל", הוא אומר. "גם בתחילת המסעדנות הייתי מהראשונים שעשו אינסטגרם ופייסבוק, וזו הייתה אחת הביקורות הקשות עליי. קראו לי שף אינסטגרם, שף ממוסחר. אני הרגשתי חלוץ בתחום, ואני שמח שזה משחק אחר. היום כולם עושים את זה".

מילר לא מתכחש לכך שהתחום השתנה, ואפילו נשחק. "התחום הזה הרוס מבחינתי בהרבה דברים, אבל הוא עדיין קיים ובועט", הוא אומר. "שוק הפרסום בסושיאל עדיין חזק, אבל אני מהאנשי סושיאל הבודדים, שמראש מסרב להמון הצעות ומבטל המון חוזים של מאות אלפי שקלים, בגלל שזה לא תואם את האידיאולוגיה שלי ואת הערכים שלי".

הנקודה הזאת חוזרת לאורך כל הפרק: מילר לא מציג את עצמו כמי שוויתר על פרנסה, אלא כמי שבנה לעצמו מספיק עוגנים כדי שיוכל להרשות לעצמו להגיד לא. "אני מוכר קורסים דיגיטליים וסדנאות בישול, אני עושה ייעוץ למסעדות, אני מייעץ היום בסביבות 20-25 עסקים", הוא אומר. "זה מרב הפרנסה שלי. בגלל זה אני גם יכול להרשות לעצמי לעמוד מאחורי הערכים שלי".

כשהשיחה מגיעה למשפיענים, קודי קופון ושיתופי פעולה, מילר מדבר בזהירות, אבל לא מתחמק. מצד אחד, הוא לא רוצה להיכנס לכיס של אחרים. מצד שני, יש לו עמדה ברורה. "כל אחד מבחינתי מתפרנס, ושיתפרנס איך שבא לו", הוא אומר. "אבל הייתי שמח לראות קצת יותר אחריות בלקיחת שיתופי פעולה מסוימים".

הוא מבין גם את הביקורת הציבורית כלפי משפיענים. "יש ביקורת אדירה על משפיענים, שהכול קודי קופון, הכול שיתופי פעולה, מוכרים את עצמכם בשביל כסף", הוא אומר. "ומצד שני, הקהל עצמו דורש ממני בלי סוף להשיג לו קודי קופון והנחות. אני חושב שיש פה win-win אני מתפרנס מזה, הקהל שלי משיג הנחה בזכות זה".

ועדיין, מבחינתו, יש הבדל בין פרזנטור שמופיע בפרסומת לבין אדם שמוכר מתוך העמוד האישי שלו. "רוטם סלע מפרסמת מזגן או בנק, ידוע שהיא פרזנטורית, שהיא שחקנית לצורך הפרסומת", הוא מסביר. "אתה, אני ועוד הרבה משפיענים, מוכרים את עצמנו. העמוד שלנו הוא לא של ערוץ 12 ולא של וואלה. הוא שלנו. זה אנחנו".

לכן, כשהערכים לא תואמים, האמון נפגע. "אם רואים מישהו שיש לו עולם ערכים מסוים, קיטוגני כמוני לדוגמה, ופתאום הוא יבוא ויפרסם מוצר טבעוני, זה לא אמין", הוא אומר. "אם יש אנשים שיש להם ערכים מסוימים שהם מקדמים ביום יום, ואז בשביל בצע כסף מוכנים לפרסם משהו שהם לא מאמינים בו באמת, זה לא נראה טוב".

רון שואל אם יש סיכוי שמילר יחזור למסעדנות. התשובה שלו מורכבת. הוא לא פוסל אוכל, הוא לא פוסל מוצר, הוא אפילו לא פוסל מיזם, אבל את החיים של סרוויס, שישי-שבת וחוסר בית הוא כבר לא מוכן להחזיר.

"אם אני אחזור לעולם המסעדות אי פעם, זה בטח לא תהיה מסעדה של סרוויס ושישי־שבת, שאני לא נמצא בבית. זה כבר לא יקרה יותר", הוא אומר. "זה בטח יותר בכיוון של מעדנייה או מוצר מזון שלא דורש את הנוכחות הפיזית שלי".

הדוגמה הכי קרובה הייתה המבורגר קיטוגני שעשה לאחרונה עם אגאדיר בנמל. "במשך ארבעה או חמישה ימים של הפסטיבל הגיעו כמעט 5,000 איש רק לעמוד בתור ולקנות את ההמבורגר הקיטוגני", הוא מספר. "זה היה מרגש מכמה בחינות. גם שיש קהל עצום למזון הקיטוגני הבריא יותר, וגם שאנשים נתנו אמון ובאו לעמוד בתור כמו שעמדו בתור ברוטשילד לפני עשר שנים".

ועדיין, גם ההתרגשות הזאת לא גרמה לו לרצות לפתוח שוב מקום. "זה היה נורא נחמד לחמישה ימים", הוא אומר. "נורא שמחתי שהילדים שלי, שנולדו כבר אחרי שהסוסו נסגר, באו וראו את אבא עומד ומבשל. אבל אני לא רואה את עצמי בזמן הקרוב פותח משהו".

רון מעלה שאלה שמעסיקה הרבה הורים: מה קורה כשילדים שגדלים בבית עם כללי תזונה ברורים מגיעים למסיבת יום הולדת, עם חטיפים, עוגות, בורקסים וסוכר מכל כיוון?

מילר מזהה מיד את הטענה. "אני לא קונה את זה", הוא אומר. "אני לא בעד למנוע. אם הם יבואו ליום הולדת ויש שם בורקסים, לבריאות. יש שם עוגת שוקולד, לבריאות, אוכלו. אני לא מונע מהם. אני שולט במה שבשליטתי. אצלי בבית אנחנו לא מכניסים דברים כאלה, אנחנו מציעים תמיד אלטרנטיבות, וזה תמיד מלווה בהסבר".

רון מודה שבשבילו, כהורה, זה נשמע מעייף. מילר לא נותן לזה לעבור. "אז תתעייף", הוא עונה. "אני לא מתעייף מההורות שלי. ההורות שלי לא מעייפת אותי. אני נהנה מכל רגע שאני מלמד את הילדים שלי. אני בניתי את כל החיים שלי סביב הילדים האלה, לטוב ולרע. זה לא מתאים לכולם, זה לא אמור להתאים לכולם, אבל הבריאות שלהם אף פעם לא מעייפת אותי".

הוא מבקש גם להפוך את נקודת המבט. מבחינתו, לא הוא הקיצוני. הקיצוניות היא מה שהפך לנורמה. "המציאות שרוב האנשים חיים בה היא מצב הקיצון", הוא אומר. "מה שאנחנו מנרמלים היום זו הקיצוניות. הקיצוניות היא שכל היום, מהבוקר עד הלילה, הילדים אוכלים".

לדבריו, הכמויות שילדים נחשפים אליהן היום, בעיקר של סוכר ופחמימות פשוטות, הן בלתי נתפסות. "ילד היום נחשף לכמויות סוכר ופחמימה פשוטה במהלך יום אחד יותר ממה שהיה נחשף לפני 50 שנה במשך שנה שלמה", הוא אומר. "אז אותי לא מעייף לחנך את הילדים שלי לדבר הזה".

החיים של עומר מילר בצפון נשמעים מבחוץ כמו גלויה: משק, חיות, גינה, אוכל טרי, ילדים, טבע. בפועל, הוא ממהר להבהיר, זה לא רק רומנטיקה. "יש לנו חיות של המשק, תרנגולות ועיזים. עד לא מזמן הייתה עונת החליבה, היו הרבה חליבות, הרבה גבינות שהכנו בבית, ביצים יש כל יום, גינת ירק שאני מטפל בה", הוא מספר. "עד שמונה בבוקר בערך אני כבר מסיים את כל התהליך הזה, כולל להתאמן. מאוד חשוב לי להתאמן בבוקר".

אחר כך הוא נכנס, לדבריו, לאולפן שלו: המטבח. שם הוא מצלם רילס, מתכונים, שיתופי פעולה ותוכן לקהילה שלו. אבל בניגוד לעבר, הוא לא מרגיש צורך לתעד הכול. "פעם זה הגיע למצב אבסורדי שזה השתלט עליי", הוא אומר. "שאני לא מבשל אם אין לי בטרייה. הייתי שם. היום אני מצלם רק מה שמעניין אותי לצלם".

החיים בצפון, הוא מדגיש, דורשים הרבה תחזוקה. אין בית קפה מתחת לבית, אין מיץ שסוחטים לך על הדרך, אין את כל מה שמקיף אותך בעיר. "זה דורש השקעה מאוד מאוד גדולה", הוא אומר. "אתה הרבה בבית, אין ערבים. אנחנו בשמונה וחצי ישנים, כולם נכנסים יחד למיטה, מתחבקים. אנחנו בלינה משותפת. בחרנו את דרך החיים הזאת, ואנחנו מאוד גאים בה".

כשמדברים על קיטו ועל ויתור, מילר שוב מתקן את השפה. "אני לא מרגיש שאני מוותר על משהו", הוא אומר. "אני מרגיש שאני מרוויח משהו. הגבולות האלה שהצבתי לעצמי זה קצת כמו בן אדם דתי שלא אוכל המבורגר עם גבינה. הוא לא מרגיש פספוס, הוא מרגיש שהוא מרוויח את האמונה. אותו דבר אני. אני מרוויח את הבריאות שלי, אני מרוויח את הבריאות למען הילדים שלי".

רון שואל אם החיים האלה לא יקרים מדי לאדם רגיל מחדרה שרוצה לחיות כמו עומר מילר. מילר לא קונה גם את הטענה הזאת. "המוטו של החיים שלי זה שאפשר אחרת", הוא אומר. "אני לא חושב שכל אחד צריך לעבור לגור בצפון, ואני לא חושב שכל אחד צריך לעזוב את הבית שלו כדי לעשות שינוי. שינוי מתחיל בהרגלים הקטנים".

מבחינתו, ההחלטות הגדולות מתחילות דווקא בדברים הפשוטים: לקום בבוקר ולהתאמן, להחליט מה מכניסים לפה, איך מתנהגים עם הילדים, מה עושים לפני השינה. "אתה לא צריך להיות בן אדם עשיר כדי לבחור מה אתה מכניס לפה שלך", הוא אומר. "אתה לא צריך להיות בן אדם עשיר כדי להחליט אם לפני השינה אתה גולל 300 שנה בפלאפון, או קורא ספר. זה שינוי שלא עולה כסף".

גם תזונתית, הוא טוען, הסיפור מורכב יותר ממה שחושבים. "אני אוכל ארוחה ביום שעולה לי 50-60 שקל וזהו", הוא אומר. "אין נשנושים, אין פיתויים, אין לי ללכת לבית קפה שישאיר אותי עם חשבון מנופח. אני אוכל בבית, ארוחה וחצי ביום בערך".

ואז הוא מבקש לומר את זה ישירות: "אפשר אחרת. אפשר לבחור אחרת. זה לא קל, זה לא פשוט, אבל אפשר אחרת. כל אחד שיבחר לעצמו שניים-שלושה צעדים שהוא עושה בחיים אחרת טיפה".

משם מגיע גם "אתגר בהפתעה", פינה בחסות רמי לוי. רון שולף מהשקית הוורודה חמישה מוצרים שמהם מילר צריך לאלתר מתכון: בצל ירוק, דלעת, טחינה, טונה במים ופלפלי חלפיניו.

מילר לא מסתבך. "קציצות טונה", הוא אומר כמעט מיד. "בוא נכין קציצות טונה עם דלעת וטחינה. דלעת בתנור, לוקח את הטונה, קוצץ יחד עם שמן זית, ומגיש את זה עם טחינה בצד. זה יכול להיות סוג של המבורגר כזה שהילדים שלך יעופו עליו. וזה טעים רצח, וזה מזין".

רון שואל אותו על התוכן שהוא מייצר, ועל הרצון להגיע לקהל רחב יותר. מילר מסביר שכבר מזמן זה לא המדד שלו. "יש לי קהל שהולך אחריי", הוא אומר. "קהילה מאוד חזקה ומאוד נאמנה, כי אני לא מחרטט אותם. כדי להגיע לריל של חמישה מיליון צפיות, לעשות עוגת שוקולד זה נורא מגניב. אבל לא מעניין אותי. פחות מעניין אותי להגיע לחמישה מיליון צפיות, יותר מעניין אותי 250 אלף צפיות של קהל שנאמן לי, ואני נאמן לו".

מאחורי הקהילה הזאת יש גם צד כבד יותר. מילר מספר שהוא מקבל הרבה פניות אישיות, לעיתים רפואיות, ולכן לא מרגיש בנוח להעביר את המענה לעוזר או עוזרת. "המון מהשאלות שאני מקבל הן נורא אינטימיות", הוא אומר. "שאלות רפואיות, בעיות אישיות. לא בא לי שאנשים אחרים יקראו את זה".

החלק הקשה ביותר, לדבריו, הוא כשפונים אליו הורים לילדים חולים. "יש רגעים שמאוד קשה לי, כשהורים כותבים לי שהילד חלה בקרוהן, או בקוליטיס, או בצליאק, ושאני אבוא לבקר בבית חולים", הוא מספר. "אני נוסע הרבה לבתי חולים".

זה מחזיר אותו לילדות שלו. "זה מזכיר לי אותי בתור ילד חולה, ואז אף אחד לא בא לבקר בימים ההם", הוא אומר. "אני כל פעם נזכר בעומר בן 13, שקיווה שמישהו יבוא וידבר איתו על המחלה. אז אני משתדל לעשות את זה כמה שיותר. זה החלק הכי קשה במקצוע הזה".

גם פינת "לוקח או בורח" מדגישה היטב את האישיות של מילר: יש לו גבולות ברורים, אבל הוא לא מתרגש מכל דבר. חבר שמגיש נתח בשר מושלם ושופך מעליו מיץ משימורי זיתים? "אני בדרך כלל לא מעליב חברים", הוא אומר, ולוקח.

יקום שמציע שכל קינוח שיאכל יהיה מאפס קלוריות ואפס אחוזי שומן, בתמורה לכך שלא יוכל לטעום יותר את האוכל שהוא מבשל? כאן אין בכלל שאלה. "לא לוקח", הוא עונה. "גם כי אני לא סופר קלוריות, גם כי אני רוצה קינוחים עם טון שומן, ולא אפס אחוז שומן. פנית לבן אדם הלא נכון. ואין סיכוי שאני לא אטעם את האוכל שאני מבשל".

כל מתכון שלו יהיה הצלחה משוגעת, אבל הוא יוכל לאכול את הארוחות שלו רק עם מצקת? "לוקח, מה אכפת לי? אוהב מצקות", הוא צוחק. תוכנית בישול בפריים טיים, שכר מושלם, אבל הכול בלייב בלי אפשרות לערוך? גם כאן הוא לא נבהל: "לוקח. מה אכפת לי? במטבח זה קל. מה כבר יכול לקרות?".

לעומת זאת, קפיצה מטורפת בחשיפה בתמורה לסרטון שבו הוא שותה את המים שנשארו מבישול נקניקיות? כאן התשובה ברורה: "לא בישלתי נקניקיות. זה לא יכול לקרות".

לקראת סוף השיחה רון מבקש להבין איפה מילר רואה את עצמו בעוד חמש שנים. הוא לא נותן תשובת קריירה קלאסית. "אין לי שאיפות קריירה מיוחדות", הוא אומר. "אני רוצה להמשיך לעשות את מה שאני עושה".

ומה לגבי חרדות? "כבר לא", הוא עונה. "היו לי המון שנים חרדות. כשהתחלתי במסעדות אמרתי מה יקרה כשלא יהיו לי מסעדות, והתחלתי סושיאל, ומה יקרה כשלא יהיו יותר שיתופי פעולה. אבל אני לא מודאג".

הוא יודע שזה עלול להישמע יהיר, אבל עומד מאחורי זה. "אני יודע שבכל מקום שאני אפול, אני יודע לייצר תוכן. תוכן לאו דווקא לאינסטגרם. אני יודע לייצר משהו, ליצור תוכן, שיש גם פרנסה מהדבר הזה. אני יודע לעשות כסף בדברים האלה. אני לא מודאג מהחרדה הכלכלית".

ומה הוא כן רוצה? קודם כול, להמשיך לדאוג לילדים. "אני מאוד מודאג שתמיד אצליח לספק לילדים שלי את כל מה שהם רוצים וצריכים", הוא אומר. "אבל אני לא מודאג ברמה הזאת. כי אני תמיד אסתדר. אני חתול רחוב".

ובדיוק שם, בין השף של רוטשילד לאדם שקם בחמש בבוקר לחלוב, בין קודי קופון לערכים, בין קיטו לעוגת שוקולד ביום הולדת, נמצא הפרק הזה של "מדברים אוכל": לא רק שיחה על אוכל, אלא שיחה על אדם שמנסה להזכיר, לעצמו ולאחרים, שאפשר אחרת. לא חייבים לעבור לצפון, לא חייבים לאכול כמוהו, לא חייבים לחיות כמוהו. אבל אפשר לעצור, לבחור, ולהחליט מה באמת נכנס לחיים.